אוהבת את כולכן, אל תנסו את זה בבית.
תגובה שהגבתי בפוסט מסוים. והחלטתי שחשוב שאשלח כפוסט.
מעתיקה לכאן אחד לאחד:
הייתי במקרה שלך, ואפילו יותר גרוע. ונגמלתי מזה.
אני נחשבת בחורה חסידית, זה היה אז, וזה תקף גם היום.
ועדיין נפלתי לתוך הבור השחור הזה, כי אף אחד לא יכול לומר לי זה לא יקרה. אף אחד.
הנפילות שלי התחילו הרבה יותר מוקדם, ביסודי, במחשב שלא יכלו לחסום מסיבות טכניות.
כשגדלתי, גם בלי לפרוץ, מצאתי את הדרכים שלי להגיע למה שאני רוצה. הנפש שלי בערה, היא רצתה לראות הכל, לבלוע. לא כי הייתי סקרנית מידי, אלא פשוט כי רציתי, זה עניין אותי, אז ראיתי.
גם בלי שיאמרו לי שזה אסור, הרגשתי לבד שזה לא מתאים לי.
ודווקא לכן לא סיפרתי כלום, לא העזתי להיות לא שלימה בפני אחרים. אחיות שלי גם נפלו מזה, אבל ההורים שלי תפסו את זה ולקחו על זה שליטה. אני הייתי חכמה מידי, וזה בא לרעתי. כשאף אחד לא יודע, ואתה, במחילה, כולה ילד קטן. גם אין גבולות.
ולאט לאט הרמה של התכנים הידרדרה והידרדרה, לא שלטתי בזה.
המשכתי להיות הילדה, ואחר כך גם הנערה, הכי חסידית שיש. בבית, בכיתה, בסביבה שלי. תמיד עם חיוך מאמין, ויודעת להסביר יפה יפה את הדעה של הרבי. אהבתי, ועדיין אוהבת, ללמוד חסידות. ובקיצור.. פנימיות אחת, חיצוניות אחרת.
הייתי בטוחה שזה לא משפיע עלי. בטוחה. וגם כשאחר כך דיברו על שמה שאנחנו רואים, קוראים ושומעים משפיע על הנפש, ובאמת הפנמתי והאמנתי בזה. המשכתי לראות.. ראיתי שאפשר. אפשר גם וגם.
ואז גדלתי. ואחרי הרבה שנים בפנים. כשהגעתי לתקופה נקיה לגמרי, בעיקר כי לא הייתה לי אופציה טכנית, וזמן. אז קרה מצב ש.. הכל חזר אלי בבום. הזכרונות.
את שוכבת במיטה וזה עולה לך, דמיון חזק של משהו בסגנון של דברים שהיית רואה, וזה כואב, ואת מתחילה לבכות.. ולא מסוגלת להפסיק לדמיין, וגם לא רוצה. כמו.. כמו פעם. כי באמת קשה לשלוט בזה.
ואז את קמה, כאילו כלום. אבל הלב שלך חרד. ממש. את מפחדת בכל פסע בחיים שלך, כי הכל מזכיר לך דברים, הכל מזעזע אותך.. את לא רוצה כזה.. את לא רוצה את החיים שלך ככה.
אני יודעת שכל מה שראיתי בחיי, הוא מהצד הלא נכון ולא טהור של המפה. שכל הריק הזה הוא לא החיים שיהיו לי.
אבל הראש… הלב… הכל חרוט. ואני שוקלת ללכת לטיפול לנסות פשוט להשתחרר מהטראומה.
רק.. לא באתי להפחיד. רק תביני. תביני שזה כן משפיע, בסוף זה כן.
ולא חייב להגיע לקיצון שאני הגעתי אליו. ואפשר לעצור את הרכבת עוד לפני שקורסים אל התהום. והתהום שהורס אותך.. כן קיים בסוף. אל תאמיני ליצר שאומר לך שלא. זה לא נכון.
תשמרי עלייך. זה מה שאני יכולה לומר.
תעשי חסימה, זה שווה את הלהיות חנוקה, זה שווה את חוסר החופש. כי הנפש שלך.. תהיה חופשיה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
37 תגובות
וואו
נתת לי המוןןןן חומר למחשבה
אבל סוג כל אחת רוצה "לנסות" בעצמה אפילו שהיא יודעת שזה לא טוב.
מבינה מה שאני אומרת?
לא בקטע רע
אני יודעת.. תאמיני לי שאני יודעת. זה לא שלא ידעתי שזה יכול להשפיע.. אבל עד שלא מגיעים לתחתית.. לא מבינים.
לא חשבתי שבעקבות הפוסט בנות יגידו "חלאס. הבנתי את הקונספט. זה לא אני. אני לא רוצה להיות שם. גמרתי."
זה קשה מידי. זה כובל מידי.
ובכל זאת, בשביל הסיכוי הקטן שמישהי תעצור את עצמה רגע לפני. שמישהי תבין שהדברים האלה הורסים אותה מבפנים.. היה שווה לי כל הפוסט הזה.
♥️
?
את כל כך צודקת שבא לי לצרוח.
אין לי מה להוסיף
תצרחי. אולי זה יזעזע מישהי. אולי זה יעזור.
תודה על ההסכמה.. באמת.
אפשר לשאול משהו?
לגבי מה שנחשפת אליו.. זה היה סרטים וסדרות 'רגילים' או תוכן יותר גרוע? כזה שבקלות מפתחים טראומה מצפייה בו?
השתדלתי לעדן את התגובה, מקווה שלא יסננו כי זה חשוב לי לדעת. תודה.
אשמח למענה.
עניתי וסונן. אענה שוב.
תוכן יותר גרוע. אבל לקח לי זמן לפתח מזה טראומה.
אם זה היה אחרת, הייתי מפסיקה מיד.
מכינה את עצמי מראש לטענה ש – "אוקי.. אבל זה לא מה שאני רואה. היא ראתה דברים הרבה יותר גרועים".
נכון. אבל גם בסרטים וסדרות 'רגילים' לא חסר תכנים גרועים שמשפיעים חזק על הנפש. לפעמים זה המסרים סמויים יותר, לפעמים פחות.
והמדרון מאוד חלקלק.
משום מה קבלתי את השתיקה כהודאה..
את.
אני יודעת שזאת את, וגם אני הייתי שם.
רק… בהצלחה לנו, ולכולן. כי אין אחד שלא נפלה, מתישהו.
ו..את. את. את. אין לי לב להגיד, מזדהה כל כך. ה' שומר עליי, אני יודעת, ועדיין.
והיום.. היה לי את המקרה הכי מביך שהיה לי אי פעם. ואם לא הייתי נופלת ככה, זה לא היה קורה, כי הנפילה הזאת רודפת. לכל מקום.
זהו, שה' ימשיך לשמור עלינו. אין לי מה לוסיף עוד.
❤️
מצטרפת!
אם ככה, אני מפנה את התגובה ששלחתי לכיס אוויר גם אלייך.
❤
אני. נכון.
ואני מניחה שאת לא היחידה שתזהי אותי.
ה' ימשיך לשמור.. הוא יעזור לנו להיות נקיים יותר.
הוא יודע שלא רצינו.. הוא ממשיך להאמין.
אוהבת אותך, והמון בהצלחה.
❤
אני אומרת מעולה להיות שם ולהבין שזו טעות. כי זה מחשל, כי זה עוזר להפריך טענות קשות, כי זה מחזק מבפנים, כי זה מרתיע ושומר עלייך. וזה נותן לך כוח להיות אמיתית עם עצמך מה עושה לך טוב.
מעולה להיות שם וללמוד לקחים, מסכימה.
אבל לא הייתי ממליצה לאף אחת לנסות כדי להתחשל.
הקב"ה ידאג לך שתתחשלי גם בדרכים אחרות.
מעולה להיות שם ולקבל כח להיות אמיתית עם עצמי.. אבל זו צלקת שתלווה אותי לנצח. בכל מצב. בכל התמודדות.
והיא תעזור לי, אבל היא תכאב.
היא תכאב ותשרף בטירוף אבל היא תיתן לך את הכוח למשוך את עצמך ולהגיע למעמד שאת שואפת אליו. יש לנו זכות לפתח את עצמנו, את היכולות והרצונות שלנו. יש לנו זכות לקום מנפילה. וזה מקסים כל כך.
את צודקת.. היא תתן לי כח לעשות את הכל ממקום פנימי הרבה יותר.
נכון. והקסם האמיתי הוא שאלוקים מסכים לקבל אותנו.. למרות, ועם הכל.
שהוא מסכים לקחת אותנו גם ככה.. ולעזור לנו לקום.
אפשר לשאול.. מאיזה מקום את כותבת את זה?
כן, אני אסביר לך. לפעמים יוצא לי לשמוע על בנות שחוששות לשמוע דעה מנוגדת אליהן כי אולי הן יושפעו מזה, וזה יבלבל אותן, וזה יכניס אותן למערבולת רגשית קשה. אבל אני לא כזאת. אני אלך ואחקור את הצד השני כדי להבין שגם לצד השני יש מצע משכנע, אבל עדיין אני בוחרת לראות את השפע שיש במקום בו אני נמצאת היום. גם אני הייתי במקום זהה לשלך, וזה רק גרם לי להרגיש כמיהה ורצון להיות מחוברת לדרך היפה הזו, שקוראים לה חב"ד.
את מהממת. הבעת את מה שרצית לומר, בצורה הכי טובה שיש.
את מתבטאת מדהים- מוכשרת!! וגם פשוט צודקת. כי ככה זה הולך העולם הזה.
תודה רבה לך❣
זה קשה, לספר. קשה מאד. במיוחד כשאת מפחדת שיחסמו לך יותר מדי.
ואם בפעם הבאה שאני ארצה לשוטט ואמנע מכך, יהיה זה שכרך.
תודה שהעלת את זה למודעות, זה אמור להיות בראש הרשימה:)
מבינה את זה.. לגמרי. יותר מזה אפשר לומר שאת מפחדת שידביקו עלייך תווית של אחת כזו, שירדפו אותך על הנפילה הזו.. עד שתאבדי את הרצון לעלות משם.
אבל רק עכשיו.. מהמקום שלי היום. אני יודעת שהייתי צריכה לומר. כי עם מחנק יותר פשוט להתמודד מאשר עם צלקות חותכות בבשר. קשה להשתחרר מזה.
אמן! בעז"ה:) מאמינה בך. זה בהחלט שווה לי את הפוסט.. ומעבר.
כתבת אותי את יודעת..
אין לי מושג מי את.
אבל..
מקווה שאת בסדר עכשיו.
אא.
כואב לי לשמוע… ממש.
אני בסדר. ב"ה. ההתמודדות לא ברחה לשום מקום, אבל החיים לא עוצרים.
מקווה שגם את.. בסדר. ❤
את מדהימה.
(שאלה מתפלספת קצת,
לאחר מעשה את שמחה שזה מה שקרה וחושלת, או שאת מעדיפה שזה לא היה קורה בכלל?
ועוד אחת קטנה, זה לא בלתי נמנע? כל אחת רוצה בעצמה לבדוק את הגבולות… בעצמה..)
אני לא כותבת הפוסט, אבל אפשר לשתף במחשבה שעלתה לי?
נכון שכל אחת רוצה לבדוק את הגבולות, וזה מעיד על בריאות נפשית. אבל כדי שהבריאות הזאת לא תיהרס לחלוטין, ואני מדברת מניסיון, חייבים להיות גבולות כלשהם. את יכולה ליפול פה ושם על דברים קטנים, את יכולה לנסות להשתפר ולהעלות את עצמך למקום יותר גבוה, אבל אסור לעבור את הקו האדום. זה כבר צעד בלתי הפיך שלא שווה שום בדיקת גבולות, וחוסן פנימי יכול להתפתח גם אם לא עושים שטויות דרמטיות מדי.
(מה זה הקו האדום? שכל אחת תעשה חשבון נפש עם עצמה. כשאני אומרת קו אדום אני מתכוונת למשהו שאת פשוט לא תראי, ולא כי מתחשק לך ואת מתגברת- פשוט כי הדבר הזה לא בא בחשבון בשום פנים ואופן.)
היי, לדעתי זה תלוי אופי.
לא כל אחת רוצה לבדוק את הגבולות.
מסכימה איתך, שכחתי לציין את זה
אני לא מתחרטת על כלום. שמחה כי זה מה שאלוקים רצה בשבילי, שאני אעבור. זה הפעקלע שלי, ואיתו אני אתמודד.
הייתי מעדיפה? אולי. לא נהניתי מהנפילות האלה. הייתי כבולה. אבל זה ממילא לא נתון לבחירתי.
על השאלה השניה 22:20 ענתה מצוין ואני מצדדת בתשובה שלה.
מה עדיף?
– לנסות לראות כמה הים עמוק ולטבוע, כי הרי אפשר להסתמך על זה שמישהו יציל אותך ואחרי זה יגרום לך מזה משהו טוב
או – לעשות את ההשתדלות שלנו, כמה שמרתק אותנו לראות את הים העמוק ולא לטבוע מלכתחילה?
את מדהימה, ונשמעת ממש בוגרת.
אני מאמינה לך, כולנו מאמינות.
אבל ללב סקרן שרוצה, שמשתוקק, כלום ממה שיגידו לו-לא יספיק לו. הוא לא יניח עד שימצא, עד שיטעם ויבלע. נכון? אני ב״ה לא שם, אבל עדיין.. אני מתכוונת באופן כללי.
למרות זאת, תודה על הפוסט, על ההשקעה. אני בטוחה שזה עוזר להרבה.
הגבתי פה כבר כמה פעמים את התשובה שלי לטענה הזו.
כולנו נופלים לפעמים.. ואני מבינה את הסקרנות והרצון.
החכמה היא לדעת מתי לעצור. לקבוע גבולות ברורים שלא עוברים. פשוט כי זה לא שייך, וזה מסוכן.
בשמחה ובאהבה. אמן.
אגב, את כותבת מדהים.
תודה?
מהמם.
?