היום הרת עולם

ראש השנה
תקיעה. תרועה. תקיעה.

"היום הרת עולם…. אם כבנים אם כעבדים….. עד שתחָננו ותוציא כאור משפטנו…."
"ארשת שפתינו יערב לפניך ק-ל רם ונישא…."
להיזכר בר"ה, אחרי תקיעות במוסף, כשכולם שרים ומנגנים את הקטעים האלה. זה קטע שלקחתי לעצמי אישית, שמרגש אותי כל פעם מחדש.

מודה ומתוודה, כמה שאני בחורה בוגרת ואני כבר יותר מ4 שנים אחרי הבת מצווה שלי, עדיין קצת קשה לי לעקוב אחרי כל התפילה. חלק אני גם לא יודעת מה רק החזן אומר מה גם אני אומרת. מה אומרים ביחד מה כל אחד אומר לבד. קיצער הסתבכתי.

אבל אחרי תקיעות אני תמיד מרוכזת ויודעת איפה אוחזים, כי איך אפשר שלא (;

האמת, אני פשוט אוהבת לשיר. מנגינות ומילים עם משמעות עמוקה תמיד תופסות אותי, מרגשות אותי, נוגעות לי בבפנוכו של הלב.

ושני הקטעים הקצרים האלו, תכלס לחשוב על המשמעות שלהם; אנחנו אומרים לקב"ה אתה "מבין ומאזין מביט ומקשיב" ומתייחסים לזה כאילו זה קורה רק בר"ה או כשאנחנו צריכים אותו, אבל לא. הוא תמיד נמצא שם.

אם נדייק, הוא תמיד נמצא פה.

ולא משנה איפה זה ה'פה' שלי. קבוע או זמני. 770, הבית, הבית כנסת הקבוע שלנו או של סבא וסבתא שלי. הוא נמצא וזה מה שחשוב.

מבין ומאזין. האזנה זה לעומק המילים, למשמעות. לא משהו שטחי. והוא מבין. חי איתי את מה שאני מרגישה ומבין למה בחרתי ככה או נמנעתי מלעשות אותו דבר, פשוט בגלל הסיטואציה, או החברה, או סתם המצב רוח שהיה לי באותו רגע.

מביט ומקשיב. אינה דומה ראיה לשמיעה. כל מה שאנחנו אומרות או לוחשות או זועקות. גם אם זה רק בלב. הוא רואה. הוא מביט עלינו ושומע אותנו נלחמות. ביצר, בעצמנו. לא משנה במי, מה שמשנה זה שהוא רואה ומקשיב. ונמצא.

אז בואו לא נשכח. בחודש אלול המלך היה בשדה ועכשיו הוא חוזר לארמון, לבית שלו. הבית שלו שבעצם נמצא בכל אחת מאיתנו. כי זכינו להיות לו לבנים ולעבדים, לבנות ולשפחות, עם כל החיובי והשלילי שבזה.

זכינו!

שנזכה שתהיה שנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות, בטוב הנראה והנגלה – כי הכל טוב השאלה אם רואים את זה.