הוא היה ממש קטן

אז איך הא יזכור את אביו?
הוא רק בן שנתיים, וכבר שבוע הוא רואה את אחיו הגדול מתפלל.
האח שתמיד התפלל בבית הכנסת ועכשו לא.
הרבה אנשים באים אליהם, ומתפללים בבית שלהם.
ועכשו כולם בשקט ורק האחים שלו, אומרים קדיש.
הוא עומד לידו, צריך גם לומר,
אבל מתבייש.
נוו, אפשר לוותר לו, הוא כל כך קטן, והמילים בארמית מסובכות כל כך.
אבל שנה לאחר מכן, כשהוא כבר עם כיפה וציצית, מתחילים ללמד אותו חודש לפני היארצייט את מילות הקדיש.
ושם בקבר, ליד האח הגדול עם הכובע והחליפה, והאחים הגדולים שעדיין אין להם כובע וחליפה, הוא עומד עם רגליים צמודות ואומר עם הרבה טעויות של ילד בן שלוש, "יתגדל ויתקדש שמיא רבא".
הוא צועד שלוש פסיעת אחורה ומסתבך עם ה"עושה שלום במרומיו", לא יודע לאיזה צד, אבל לא נורא, אחיו כבר צועדים קדימה, והוא, יחד איתם.
וכך  גם בגיל ארבע. מלמדים אותו חודש לפני, כי הוא עדיין קטן ולא זוכר משנה שעברה.
בגיל חמש הוא כבר לומד לבד, בלי עזרה מהאחים הגדולים.
ובגיל שש הוא כבר לא צריך ללמוד חודש לפני, שבוע מספיק בשביל להיזכר.
שוב מגיע היארצייט, הוא כבר גדול, בן שבע.
הולך לבית הכנסת יחד עם אחיו לתפילת ערבית.
התוועדות לכבוד בר מצווה מעכבת את התפילה בכמה דקות,
וכעת נער הבר-מצווה אומר את המאמר.
אימם של היתומים, שנמצאת למעלה, בעזרת נשים,
ניגשת לאימו של נער הבר-מצווה ואומרת-מאחלת לה "א אידישע נחת".
והיא, אחותם, עומדת גם בעזרת נשים, רוצה לומר לה:
"אמא, איזה "אידישע נחת", יהיה לך עכשיו?
שהילדים שלך יגידו קדיש על אבא. שהילד שלו זוכר את אבא שלו יגיד עליו קדיש?"
אבל היא לא אומרת.
ומתנחמת באח שמתחתיה, שכבר כבר עושה בר מצווה.