האושר של המובן מאליו

האמנם?
היא יושבת ובוהה,
כוורת פעלתנית של מורה מתרוצצת ובנות עסוקות מיטשטשת,
העדשה מתמקדת בפרפר מקושקש על הדף.
כנף של ציפור.
מטוס.
יש משהו משותף לכל הציורים.
בחופש הגדול, אני אכתוב תסריטים.
בחופש הגדול, אני אקום מוקדם.
בחופש הגדול אני אעשה ספורט.
בחופש הגדול אני אתקן שירים.
בחופש הגדול אני אעשה בייביסיטר.
בחופש הגדול אני אסריט את התוכניות.
בחופש הגדול אני אכין קינוחים בריאים.
בחופש הגדול אני אלמד משחק.
בחופש הגדול אני אשלים חומרים בלשון, אתרגל בחשבון.
בחופש הגדול, אני אממש את החלומות שלי.

כמה הוא גדול, ה"חופש הגדול"!
הרשימה מתארכת, כתובה בכתב גדול. ענק אפילו.
עגול, עם אותיות שמתחברות ו"למד" שעולה למעלה, גבוה.
היא כמו הכנף של הציפור, והמטוס. חופשי כמו הפרפר.
חיוך מתפשט, עיניים זוהרות.
רגע, ואולי לא יספיקו חודשיים?!
תוכניות, רשימות, חלומות.
כמה כיף יהיה, בחופש הגדול!

מתנערת, ותובנה חכמה ממלאת אותה.
להנות מהרגע הזה.
כן, כמה כיף לי!
זאת סצנה של כיתה:
קירות לבנים, לוח, מורה. חברות.
חיוכים. מצח מקומט. בעיות.
פתרונות. עזרה.

ותלמידה אחת, שקשה לה ללמוד. ששונאת את הבית ספר, שמחכה לחופש הגדול.
לוקחת את העיפרון בהיסוס,
ומקמטת את המצח. ופותרת.
ונתקעת.
ונהנית מהרגע הזה.
ונגמר כבר היום, והמורה מחייכת. והשמיים כחולים, והחברות מדברות.
והטלפון נשכח והולכים לחפש.
והיא נהנית,
מהרגע הזה בדיוק.