בסוף מתעורר

חיבקתי אותך,
אחרי שלא דיברנו
כמעט שנתיים.
אחרי שעזבתי,
ראיתי אותך
כמעט בכינו בינתיים.
טבענו במים
של דמעות השמחה,
ההתרגשות
לראות אותך ככה,
לא הבנת איזו זכות!
אהבתי אותך,
אבל הי מה איתי?
לאן נעלמתי?
איך שכחתי אותך?!
השם שלך נעלם,
מהראש הוא פרח.
ואז ישבנו ביחד,
כמה שעות.
צחקנו לבד,
אכלנו שטויות.
כולם מסביב,
ואנחנו בזכרונות.
ואז את הלכת
היית חייבת לישון..
ואני עוד ערה
לא יכולה להרפות.
ואני עוד שמחה,
חיוך לדורות.
אהבתי אותך ואת אותי
איך שכחנו מעצמנו?
את היית אחותי!
אבל האמת..
אוהבת אותך יותר מאשר פעם.
אוהבת אותך אחרי שהזמן נעלם.
וזה לא רק את,
עוד שאר החברות.
פתאום בהן נזכרת,
צפים זכרונות…
מסתבר,
כשגדלים
אוהבים עוד יותר.
קשר משמעותי לא מתאוורר
מהלב.
אולי מהראש,
נעלם זיכרון.
אבל מבפנים
עוד לא הלך הוא לישון.
וגם אם נרדם,
בסוף מתעורר.
אבל אני אחרי כולם רודפת הכי מהר…
הלב שלי צמא לאהבה,
זה כבר ככה שנה
הוא עוד לא נכבה.
פתאום נזכרתי בכל חברות הילדות,
היסודי מככב
בינתיים למדנו בגרות
אנושית.
כשקטנים זה לא קשר אישי.
אל תשקרו,
לא אוהבים באמת.
מדברים על מה שרואים,
זה לא קשר אמת.
חיצוני,
יותר בשביל משחקים.
היום זה יותר דיבורי,
נפתח ונגמר בחיבוקים.
אמיתיים.
לא מזויפים.
עם כל הלב,
אנחנו לא מפחדים.
הבנת כבר מזמן
שאהבתי אותך.
אבל יותר בחיים לא אשכח אותך!
יש לי יותר מדי חברות,
אבל את מיוחדת.
מכל הגילאים,
אף אחת לא מיותרת.
מה הייתי עושה בחיים
אם לא הייתי אוהבת?
זה היה יסורים.
את עסוקה, בסבלנות מתאזרת.
את כולם הכרתי בצורה הזויה.
פשוט מדברים,
נפתחת שיחה.