"בסדר!"

יצא לך לחשוב עליי?

רע לי בבית ורע לי בכלל.
ובדיוק אתמול הייתי בקניון וראיתי עגילים ארוכים מהממים והחלטתי שמגיע לי, ככה, כי אם אני לא אפרגן לעצמי אף אחד לא יעשה את זה, ומגיע לי כי למרות הכל אני באה לבית הספר ומשתדלת לא לאחר וגם לומדת בשיעורים. וזה בכלל לא מובן מאליו שאני ככה.

ובאתי עם העגילים האלה לבית הספר, כן אפילו שהם לא בתקנון. כי הם כל כך מהממים עלי, שפשוט חבל – ומתי עוד אני רואה את חברות שלי?? חוץ מזה שמאוד קשה לי למצוא עגילים שאני מרגישה שהם ממש מחמיאים לפנים שלי, אז עד שיש לי זוג כזה שגורם לי להביט במראה ולחייך אל עצמי במקום לשנוא אני רוצה ללבוש את הזוג הזה כל יום, כל היום.

המחנכת העירה לי, כמובן. חשבתי שלא ממש רואים כי בכוונה עשיתי את השיער שיסתיר על האוזניים… בכל אופן אני מורידה את העגילים ושמה בכיס, בשיעור הבא עונדת אותם עוד פעם.

ביום הבא את מעירה לי, יותר בעדינות יש לציין, אבל עדיין.
ואני מורידה את העגילים ושמה בכיס ושניה אחרי שאת יוצאת מהכיתה אני מחזירה אותם. לא יודעת מה להרגיש.

ואחרי שלושה ימים שאני נמנעת בעקשנות מלפגוש בך במסדרונות אני מקבלת דף עם האיחורים והחיסורים שלי המחצית – ומגלה שאימאלה, אבל עוד שני חיסורים ואני עוברת את המכסה אצלך וזה לא הגיוני!
כנראה לא שיקפו לי את היציאות לתכנון של הפעילות לר"ח כסליו ומי יודע מה עוד. צריך לסדר את זה.

ניגשת לחדר שלך, ממהרת ותזזיתית, את מחייכת לעומתי ואומרת לי להתיישב. אני בלחץ כי עוד מעט נגמרת ההפסקה. ואת אומרת שאחר כך כבר תסדרי אותי עם אישורים, ותשבי כבר נו.

ואני מתיישבת כבר נו ומסבירה לך שזה לא הגיוני, שכנראה לא שיקפו לי, ובאמצע שאת כל כך באה לקראתי ומסדרת לי את העניינים אני קולטת על האוזניים שלי את העגילים.

לא נעים…
ואני לא אוריד את זה עכשיו, אנחנו יושבות יותר מדי קרוב.. מקווה שלא שמת לב. את מחזירה את המבט שלך אלי ומנסה להבין איפה חיסרתי ולמה, לא מעירה לי שום דבר, ואני באמת בטוחה שכנראה קרה לי נס.

ואז כשאני נעמדת שוב ואת עם הפנים לשולחן, כותבת לי אישור, את אומרת בעדינות – "העגילים שלך… מה את אומרת, הם בתקנון?"

ואני ממלמלת במבוכה שלא, אני יודעת שהם לא בתקנון. "אז תורידי אותם, בסדר? עם כאלה עגילים יפים אני יודעת שזה יותר מפתה", וקצה חיוך מבליח בשפתייך ואני מבטיחה להוריד אותם.

ומחר בבוקר… מול המראה, כשהפנים שלי כל כך נראות רע בלי העגילים האלה.
והבטחתי ואת באמת היית נהדרת אתמול, והרגשתי כל כך איך את רוצה שיהיה לי טוב, ושמרת את ההערה לסוף השיחה – והעגילים המהממים שלי, נשארים על השיש באבמטיה. הבטחתי.

ואז כשאני רואה אותך במסדרון, ואני בלי העגילים מחכה לאיזו מילה טובה על ההתגברות ואת רק מהנהנת לעומתי ועוברת הלאה…
וגם ביום הבא את רואה אותי ולא אומרת מילה.

וביום השלישי הפיתוי חזק מדי ואני שמה את העגילים, ובטעות אני נכנסת לשיעור שלך באיחור – באמת בלי כוונה – אבל את כבר עצבנית ומעירה לי על העגילים וכשאני מורידה ושמה בכיס את אומרת לי שלא, שכבר הערת לי עליהם מספיק פעמים, ושאלך להפקיד אותם אצל המזכירה.

וצעקתי "בסדר!" ויצאתי מהכיתה ומול הרוח הצולפת שהקפיאה את הדמעות שירדו בלי רשות חשבתי לעצמי: למה?
למה לא יכולת להגיד לי אתמול, שלשום, 'כל הכבוד' קטן על ההתגברות הגדולה שלי?
למה את שמה לב אלי רק אם אני חורגת?

וחבל לי, כי הכל היה יכול להיות אחרת.
ולא הפקדתי את העגילים אצל המזכירה ורק בסוף היום חזרתי לקחת את התיק מהכיתה, ולא אמרת לי כלום.