—
א:
זה הלב שלי
והוא סגור ברוכסן,
עטוף בחומות.
ב:
לא רוצה לבכות,
לא. שישאר אטום,
שישמור עלי.
ג:
רוצה לפתוח
אבל לא יודעת איך
שכחתי להרגיש.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
48 תגובות
דווקא החוסר רגש שלך זה הרגש עצמו.. אם לא היית מרגישה לא היית צריכה לכפות על זה בניתוק כזה מוחלט מהרגש.
ניתוק גמור זה חיבור גמור. מבינה מה שאני אומרת?
ותני לעצמך, קורה. תקופה, מגיע, בא הולך. הכל טוב. רבים עברו עוברים ויעברו את זה. את בסדר גמור.
מה את חושבת?
יש הבדל בין פקעת רגשות סבוכה ומבולבלת ולא מוגדרת-לבין רגשות מוגדרים שאני באמת מחוברת אליהם.
לכי תשווי בין פקעת צמר לכדור צמר. מגולגל כזה, עגול.
שניהם מאותם חומרים, כן, אבל איזה הבדל!
רוצה להיות כדור.
בעצם, הוא מגולגל בתוך עצמו וזה לא טוב.
רוצה להיות חוט, ארוך וחלק וישר.
אמן.
אוץ.זה כאב לי.
לא יודעת מה לומר.
זה כואב לי גם,
כל פעם מחדש.
עצוב לי שכאב לך, בת מוזרה.
לא שכחת. מבטיחה לך. גמאני חשבתי ששכחתי.
הדרך הטובה יותר היא לחשוף לאט לאט. לנסות להרגיש.
הדרך הפחות טובה היא לחכות שמשו גדול יקרה. ויטלטל אותך כל כך חזק עד שתשכחי ששכחת להרגיש…
את מדהימה. רק לפי הרצון שלך רואים כמה את רגישה.
את יכולה אני בטוחה.
איך, הומן, איך??
איך חושפים את זה?!
איך מתחברים לאני האמיתי שלי??…
עברת את זה?
בואי למדי אותי מנסיונך.
כן. עברתי את זה. בדרך הקשה.
קרו לי דברים קשים. שכל הרגש שחשבתי שלא קיים התפרץ החוצה. וזה היה קשה ומטלטל. ואחר כך לקח לי זמן (למען האמת אי עדיין בתהליך) של וויסות רגשי. לדעת למתן להנמיך ולהעלות כשצריך. וזה קשה. אבל שווה הכול. כשכתבתי לך לנסות לחשוף לאט לאט. התכוונתי שכל פעם שקורה משהו מסעיר. ואת חושבת שאת לא מרגישה. תנסי להתקלף. לחפש חזק. עמוק. כי בטוח הוא קיים שם. וכל פעם לתת לרגש את המקום שלו. אפילו לקצת זמן.
אהם. אם להיות כנה. אז לא ממש עשיתי את זה לבד. עזרה לי מטפלת רגשית… אבל אני בטוחה שכל אחד יכול. לפחות קצת…. אני מאמינה בך. ובטוחה שאת רגישה עוד יותר ממה שאת חושבת.
שולחת לך קצת כוח?
אוף.
זה קשה בטירוף.
ואני.. אולי צריכה גם כן מטפלת רגשית.
היא עזרה לך?
הומן.
אני.. אשמח שתפרטי עוד על התהליך, ומה שמסביב. טוב?
נכון זה קשה. כל כך מבינה אותך.
יכול להיות שכדאי לך גם. והי. אל תבהלי מזה. זה יכול להיות מתנה ענקית בשבילך…
כן היא עזרה לי ממש. הייתי אצלה משו כמו שנה וחצי.
בכלל באתי מסיבות אחרות. אבל בערך חצי מהתהליך היה קשור בזה. לפרט? ממ זה לא רשימה של משימות. אני ממש ישמח לעזור ולענות. אולי תתמקדי בשאלות יותר מפורטות? תשאלי הכל. אני אשתדל לענות…
לא מעזה לומר לאמא שלי.
ולא יודעת אם זה באמת דורש את זה.
ברר.
למרות שנשמע נחמד, מטפלת רגשית שעוזרת לך והכל.
ואני אשמח לדעת.. מה בעצם עשיתן שם, בתהליך הזה. איך ניסיתן להתחבר לאני שלך, איך.. עשיתן את זה?..
הומן, אם אני אשאל אותך ישירות על זה, את תעני?
אז ככה. אני אנסה בערך להסביר לך. טיפול לדעתי. לאף אחד לא מזיק. וכמעט לכולנו הוא מועיל. אז גם אם את לא בטוחה שאת צריכה או משו כזה. ללכת לטיפול זה מתנה. אבל. לא לכל אחד מתאים. זה בכלל לא קל. זה תהליכים. זה לגעת בנפש עמוק. ולחשוף את הכול. אבל זה שווה. לכן תחשבי עם עצמך אם את מסוגלת לזה. אם את רוצה את זה. אם את מרגישה שיש בך כוחות לזה. ואז. אם החלטת שאת רוצה. אז צודקת. באמת קשה להגיד לאמא. זה באמת קצת מביך. למען האמת גמאני הייתי ככה. והמורה שלי דיברה איתה. אבל הייתי קטנה. והמורה שלי דחפה אותי לזה.
אם את שואלת אותי. עדיף שרק את תעשי את זה. אם קשה לך להגיד אולי בכתיבה….
וכן מתוקה. את יכולה לשאול הכול. אם זה יעזור לך אז הכי בכיף ובשמחה. אני איתך…
וואוו
זה אחד השירים!!
פשוט מדהים שאין מילים
אז עדיף שאשתוק…
אני ממש ממש אהבתי!!!
קצר וקולע ומבטא וכנה וכל הברכות והתשבחות….
באמת שמעולם לא ראיתי כזה שיר מתומצת ומלא מלא ברגש
למה אי אפשר לסמן המון פעמים אהבתי?!:)
נ.ב השם לך ממש ממש יפה
אהבתי
מעריכה את הכנות והשיתוף❤
צודקת שזה שיר ממש מתומצת. וכואב.
הוא כואב לי בכל קריאה שלו.
עצוב לי שאהבת.
נ.ב: תודה.
מה יפה בו.
אז רגע, הומן, אם טיפול כמעט כל אחד צריך אבל מצד שני לא לכל אחד זה מתאים, אז..?
וכן, אני רוצה. מאד.
מספיק מרוסק לי. כל דבר רק יעזור.
ואוף, זה נשמע איזה טראומה או משהו, אבל בתכל'ס זה כולה משבר, שהבנתי שהוא הכי אופייני לגיל.
הממ…
אני גם לא רואה את עצמי באה לאמא שלי ואומרת לה.
כאילו מה, היא לא מודעת למה שעובר עלי.
פתאום הבת שלה באה אליה, היי אמא, אני רוצה ללכת לטיפול.
תגובה ראשונה שלה? למה, כי זו האופנה עכשו אצל מתבגרות?
?
כנראה שלא הסברתי את עצמי מספיק טוב. אני אנסה.
כל אחד צריך- כי לאף אחד לא מזיק שיהיה לו ליווי ותמיכה. גם אם הוא לא עם "בעיות נפשיות".
גם אני לפני שהלכתי. פחדתי. חשבתי שזה רק למשוגעות. לבנות שלא יודעות להסתדר לבד. אבל זה לא נכון. כל אחד צריך. כי זה טוב. כי זה מחזק. כי יש לך מקום פעם בשבוע. שאת את. שאת מביאה את עצמך. שאת מדברת על עצמך. שאת חושפת חולשות וזה מותר. מי שמולך רוצה רק בטובתך. והכי איתך. אין דבר טוב מזה.
לא לכל אחד מתאים- טיפול הוא תהליך. זה לגעת בנפש. זה להיכנס עמוק. ויש אנשים שהם לא מספיק מסוגלים לזה. יש אנשים שלא מסוגלים שיחדרו להם כל כך עמוק. ואגב. בלי רצון אין מה ללכת לטיפול. כי אי אפשר להתקדם ככה.
ההה. זה נשמע כל כך.. טוב.
הומן, אני לא חושבת שזה רק למשוגעות. חשבתי על זה, עוד לפני שעלה הפוסט הזה בכלל, הרבה.
הגעתי למסקנה ש.. אני רוצה טיפול.
לגבי התגובה השניה שלך: צודקת.
אז קשה לי. אני עכשו בתקופה קשה. הבנת, עולם??
תפסיק להעמיס עלי.
אממ אז מסתבר שכל האמהות אותו דבר, אה?
לבקש?.. לא. לא רואה את עצמי.
והומון, למה שתסכים בכלל שאלך לטיפול(ואיזו בעיה כבר יש לי שאני לא יכולה לפתור אם אספר לה). ולשלם על זה.
לכתוב לה? אמממממ. לא יודעת. גם כן לא רואה את עצמי.
איך את אמרת לאמא שלך, אם אפשר לשאול?
ואת מתוקה.
סורי שאני מתערבת אבל.. תראי הכותבת. עד כמה את חשובה לעצמך? אם את חשובה לעצמך מאוד אז תלחמי, אף אחד לא יעשה את זה במקומך. את רוצה להרגיש טוב יותר, נכון? את רוצה חיים טובים יותר, כן? אז תלכי, תתפסי אומץ ופשוט תעשי את זה. זה הכי בשבילך, לחיים שלך. את לא צריכה להסביר לאמא שלך למה, את יכולה להגיד לה שאת מרגישה שאת צריכה. מה אומרת?את לא תפסידי…
אוף. למה אי אפשר לתקשר נורמלי. הלוואי והייתי יכולה להסביר לך באריכות. לדבר איתך. קצת מסובך לי ככה…
בקשר לאמא שלך. אני יודת שיותר קל ללכת ישר למקום של- מה היא תגיד ומה היא תחשוב. ואז לשכנע את עצמך שזה לא יילך. ולרדת מהרעיון.
אני כן מבקשת ממך שרק תחשבי אם את מסוגלת לבקש. בלי קשר לתגובה. פשוט להגיד.
אחר כך נבדוק איך להמשיך…. את יכולה?
ואני? למען האמת סיפור ארוך. שיכול לחשוף פרטים עליי. ובגלל שמדובר בנושא דיי רגיש אני מעדיפה שלא לפרט פה. אני רק אגיד. שלא ממש אני ביקשתי. המורה שלי עשתה לי את רוב העבודה… למרות שדיין היה קשה.
מחכה לשמוע מה חשבת…. חג שמח יקרה.
המשך-
אף פעם אל תגידי לעצמך "כולה משבר". כי קשה לך עכשו בפנים. ואין שום סיבה שתשפטי את עצמך מבחוץ. ואז מה שהוא אופייני לגיל. לך-קשה-עכשו. וזהו. זה בכלל לא משנה כל ההגדרות האלה שמסביב.
אה. והצחקת אותי עם התגובה של אמא שלך. כי זה הכי אמא שלי לענות ככה. במיוחד שגם אמא שלי לא ממש מעודכנת בחיים שלי.
דבר ראשון. לבקש את יכולה? בלי קשר לתגובה?
זה כבר משו. אחר כך. בהתאם לתגובה של אמאשלך אפשר לחשוב מה לעשות. כי לפעמים רק מרוב התעסקות במה היא תגיד ומה היא תחשוב. לא עושים כלום. תעברי שלב שלב.
אבל זה רק דעתי. וברור שאנחנו שונות. ולכן. אם לדעתך זה לא שיטה. אז תכתבי. אני אנסה לחשוב בשבילך. (אגב. מה עם לכתוב לה? חוסך את האי נעימות והבושה. ומאפשר לך להגיד הכל בלי להסתבך בתגובות…)
אני איתך נשמה. אני הכי רוצה שיהיה לך טוב…
Human
אין לי מילים, אני מרגישה שאת כותבת במקומי, כאילו אותו בן אדם. אני כבר תקופה אחרייך באתר ואמאלהה.
אנחנו עוברות את אותם תהליכים, את מגיבה כמו שאני מגיבה, לא יודעת, פשוט אותו דבר.פחד
שטערני, א' כל-לא סורי בכלל.
תודה שאת מתערבת.
ואגב, ממש תודה הומן. את נשמה.
אבל.. שטערני, אני לא יכולה. היא לא תסכים והיא לא תבין.
ואני כן אפסיד, אני אפסיד את ה.. לא יודעת. אולי הערכה שלה אלי, שהיא תחשוב שאני כמו כל המתבגרות וכו'(זה ארוך. אבל זה לא חדש, זה כבר קיים). אולי אמון. לא יודעת.
ו.. הומן. אני מתלבטת אם לומר מה שאני רוצה. אין לי אומץ כרגע, אבל אולי אני אגיד. וכן, אולי את מנחשת. אבל.. עדיין קשה לי.
אממ ולגבי לבקש: -פשוט לבקש? לומר את המילים?
אני.. לא. איך עושים את זה?
אמלהההההה
כאילו את כותבת אותי. הב נו פילינג.
ובדיוק עכשיו כמה הציעו לי ללכת לטיפול.כל מה שאת כותבת.אני.
והומן.אין עלייייייך.
אני בולעת כל מילה שלך.
הייתי רוצה לשמוע הכל ממך ככה.בדיוק כמו שאת כותבת.
אפשר?
מזדהה.
בטח שאפשר. אם רק יהיה לי איך.
אני באמת רוצה לעזור.
אבל כאן. אני דיי חסומה.
(גם לא יכולה לכתוב הכול. גם יש בנו שמכירות אותי פה. וגם… כמה אפשר להעביר בכתיבה?)
מתסכל. מתסכל. מתסכל.
ושטערני. את מתוקה.
עכשיו מתסכל אותי שהכול כל כך אנונימי..
אוף.
אוהבת את כולכן מרחוק..
איייה. אייה פשוט.
בול.
אני קוראת אותו בפעם האינספור. הוא מלחיץ אותי.
חוץ מהכאב.
מה חוץ מהכאב..?
יש גם בהלה שזה המצב שלי.
אוף. מכירה את זה.
הלם. לא בהכרח בהלה.
אבל כן.
בהלה ו..? חשוב לך לעשות עם זה משו…?
הומן,
לפחות תנסי..
❤
אאוצ'.
שורט לי את הלב כל פעם שאני קוראת את זה מחדש.
וקראתי כמה פעמים.
וזה.. כל בית הוא הייקו בפני עצמו, נכון?
אין לי עוד מה לומר.
כל בית הוא הייקו בפני עצמו, נכון.
גם הלב שלי סגור
וגם אני לא מסוגלת לבכות
וגם אני כןןןן רוצה לפרוקקקק
גם את ככה?
אעעע.
בלולית, עצוב לי עלייך.
מה עושים?
אגב, לאחרונה אני טיפה מתחילה לפתוח.
האמת שההיתי הרבה יותר פתוחה עד לפני חצי שנה בערך וקיצר עברתי כמה דברים שבאו בבום אחד אחרי השני וסגרו אותי ואני מתה לפרוק. ואין פשוט אין הכל סגור הרמטית
די בא לי לבכות…
אוהבת אותך נשמה
אעעע, כל כך!
אני רוצה לפתוח, אבל כבר לא יודעת איך.
וזה.. הצילו.
בלולית, תבכי. שומעת?
תבכי.
גם אם זה מרגיש לך מאולץ ולא קשור וקשה והדמעות לא באות ועוד אלף דברים אחרים שאני מכירה כל כך טוב-
אל תעצרי את עצמך. ותבכי.
טוב?
איזה כיף שאת מרשה לי לבכות…
כי אלה שסביבי לא כל כך
וזה יבוא ממי.
מבטיחה לך שזה יבוא, יום אחד את תבכי את כל מה שלא בכית כל כך הרבה זמן
אחח כואב לי.
את מודעת לעצמך ממש וזה טוב.
מדהימה!!!
אני? מודעת? לעצמי?
אוקי, יפוש יקרה, אני אבהיר לך משהו:
השיר הזה כנה בטירוף, אבל מאותה סיבה הוא גם נדיר.
אני שכחתי להרגיש, כמעט.
לא מודעת לעצמי ולא כלום.
והלב שלי קפא מתחת לרוכסן.
כן, כותבת יקרה. כנות זה הכי טוב שיש.
וגם חוסר הרגשה זה רגש.
לא יודעת איך בדיוק להסביר לך את זה, אבל זה נכון- מניסיון..
והלב שלך לא קפוא, הוא פעם וחי- עובדה שכואב לו.
אני לא צודקת?
נ.ב. אני עדיין חושבת שאת מדהימה!
זה רק פעמים נדירות, שהוא ככה.
שכואב לו?
רוב הזמן הוא קפוא?
אחח. לא יודעת מה להגיד לך עכשיו.
אומיגדדדד בנאדםם הזדהתי איתך עד שקראתי את הפוסט…
סיימתי לקרוא ובכיתי…..
איזה דבר זה, איזה.
אייי. אני נשארתי קצת בלי מילים כי זה היה כואב ועצוב.
סיפור חיי.
אייה.
אני יכולה לעזור לך להרגיש?
לנסות?
אם כן אז תכתבי לי אני יחזור ונעבוד על זה ביחד.
זה חשוב לי נשמה שלי.
זה מתנה ענקית משמיים וחבל שתפספסי אותה.
שולחת לך חיבוק ענקי?
את לא יכולה לעבור תהליך עם מישהי.. תהליכים כאלו זה רק אנשי מקצוע..
אני. כל כך. רוצה.
יש לך דרך איך לעשות את זה, איך ללמד אותי להרגיש?
אז.. כןןן.