בן שעשועים

ילד של אבא
שנות ה- 2000 הראשונות. בית הילדים, קופנהגן, דנמרק.
כל הילדים והילדות שבחדר כבר נרדמו מזמן. אידה באמת יודעת לנחור, ולפי סימפוניית היבבות שהשתתקו באחת מכיוון מיטתו של מאט אפשר בהחלט להסיק שהלז שקע בתרדמה מבורכת.

אלה היו חלק ממסקנותיו כבדות המשקל של ויליאם בסוף שיטוטו הארוך והחסר תועלת בין מיטות הברזל, והוא נשכב על מזרונו באנחה.

הנורה הקטנה הממוקמת בתקרת החדר הגדול הבהבה קלושות ונעורה לחיים, חוזרת לפזר על הקירות המקולפים אור מעומעם.
החושך בהחלט נראה כעת מפחיד פחות, הוא חשב לעצמו, משתדל להתעלם מהצללים המבעיתים שהיא מפזרת.

עוד מעט נולאן יבוא, מן הסתם, כדי לכבות אותה, חלפה כצל המחשבה במוחו. "חבל שתדלק סתם כשכולם ישנים.", הוא חייך, מחקה לעצמו בלחש את קולו הצרוד של המדריך.

בן האחת עשרה נאנח בעצבנות ועצם את עיניו, מתחפר בנחישות שמיכה הבלה.

'פעם הכול היה אחרת,' ידע הזיכרון שלו להתגרה. 'פעם להתכרבל עמוק בתוך שמיכת פוך עבה ופלומתית, ולדרוש בקול מתפנק דווקא מקפא ביצי פיקה ולא משהו אחר, היה הכרח, בשום אופן לא מותרות.'

חריקת קפיצי מיטה חלודים וטפיפת כפות רגליים יחפות העירו אותו ממחשבותיו הנוגות. "אההה… ליאם?"

זה רף, זיהה ויליאם את קול הנרכן על מיטתו. הוא הוציא את ראשו מהשמיכה, והדף בחוסר נעימות את חברו שגהר מעליו, נושם ושואף בשורקניות.

"ויליאם, בשבילך." הוא ענה בעצבנות, עיניו מתרגלות אט אט לחושך.

רף משך בכתפיו, נבוך. "אה… כן, ויליאם. תגיד לי, זה באמת נכון מה שאמ- שאמרת… אתמול בחדר אוכל, נו… ש, ש, ש… אחריי שהענישו אותך… מה שאמרת… נו…"

מאז ומתמיד סבל רף מבעית דיבור קלה, וכעת הוא התקשה לברור את מילותיו. "ש… אתמול, מה… מה שאמרת, נו! שה-" הצללית של חברו קיפצה בחוסר נוחות.
"ש…?"

"נו, נו, ש… אתה יודע, שאם היו…"
ויליאם התחיל להתעייף. הוא נשכב בחזרה ועצם את עיניו. "ש-מה, רף? ש-מה?" אמצע הלילה, מה הוא רוצה?
"ש… שהורים אמיתיים אף פעם לא מענישים ולא כועסים, ונותנים הכל…"

בום.

ויליאם התרומם באיטיות, קולו יורד אוקטבה והופך לחרישי, "אני לא אמרתי…"
הדלת חרקה באיטיות. הוא נדרך, משתתק.

השניים חיכו עד שנולאן המדריך ילחץ על מתג החשמל ויצא, ואז מיהר ויליאם להרים את עיניו לבן שיחו, "הגזמת ממש, רף! לא התכוונתי שממש ה-כ-ל, רק אמרתי ש-"

עיניו השקועות של העומד מולו העמיקו, וברק מוזר עלה בהם, מבריק בחשכת החדר. "אתה שיקרת!" הוא זעם, "שיקרת עליי, רק בגלל שאני לא יודע!"

ויליאם חבק את ברכיו בחוזקה עד שצלעותיו פעמו בכאב.

"לא שיקרתי." לחש, מובס. "לא שיקרתי, רף. זה… זה ככה. אבל…" הוא הדביק את עפעפיו צפופות הריסים והניח את ראשו על ברכיו החשופות, חש עלוב ואומלל מתמיד.

ויליאם סגר את פיו בנקישה, נושם עמוק כדי לקבל אוויר, אך מרגיש רק את ריח הטחב והרטיבות ששאבו הקירות במהלך השנים.
הוא פתח את עיניו הדואבות בלאות, "צדקת, רף." לחש לאוויר הדחוס של החדר את צמד המילים שלא העלה מעולם על שפתיו. "הורים- נותנים- הכל."

ולמול גוו המתרחק של חברו בן השמונה, שבו ועלו והיכו בו רסיסי מים ורוח, שכעת קצף וגאה מולו כאוקיינוס גועש שעולה על גדותיו ומציף כל חלקה בצונאמי של זכרונות, אכזרי וממוטט.
®®®
שש שנים קודם לכן, גן החיות הלאומי, פרדריקסברג, דנמרק.

זה היה בדיוק ברגע בו פסק הגשם. הם יצאו מסככת חיות הכיס והחלו לפסוע מעדנות על אבני הפסיפס החלקלקות, שואפים עמוק את ריחן הרטוב של מדשאות הגן המוריקות.
ילד קטן. וההורים שלו.

קטיה, האם העדינה, שכבר הרבה זמן לא טעמה תחושתם של רגעים קטנים- גדולים כאלו, חייכה לעצמה בסיפוק, ושלחה את ידה, לופתת את זרועו הדקה של וילאם, בנה הקטן.

מגע שרוול התחרה הארוך של אימו הרגיז את ויליאם בן הכמעט שש והוא רטן, משחרר את זרועו מלפיתת היד החמה. "אימא, די!"

השמש יקדה בעוד, והרוח ריקדה על פניהם בשובבות, מסיטה שוב ושוב את הפוני הגולש של ויליאם הקטן על עיניו, וגורמת לו למצמץ, ולהיאנח בעצבנות: "פפפ… יאווך… פפ… אני-לא-יכול- לראות-"

אביו, גבר בהיר ומוצק הדומה לבנו עד מאוד, רטן בקול, "מה עכשיו, ילד?" שאל, מזיז את שרירי פניו אך בקושי, "אנחנו מתזזים איתך כבר שלוש שעות בין כלוב לכלוב, ואתה רק מחפש על מה להתלונן ולקטר. בהתמרמרות הבאה שלך אנחנו עפים הביתה, שמע וקלוט."

ויליאם, שלא כל כך הבין את מילותיו של אביו, שנאמרו תחת שפם עבות ובהזזת שפתיים מינימלית, צמצם את עיניו בחשיבות וזקף את קומתו, עונה בקול הבוגר ביותר שהצליח להפיק, "וזה מרתק ממש, לא?"

קטיה, בשונה מבנה, נדרכה. בעלה מעולם לא נמנה על הסבלנים, ומאז שלקה במאניה- דפרסיה לפניי כמעט שלוש שנים, מצבי רוחו מתרופפים בתזזיות, גורמים לו תחושת העצבנות ולרמות האדרנלין לפעפע בדמו, ולהגביר את קצב פעימות ליבה שלה לתיפוף רוק רעשני. "מה קרה, אהובי?" שאלה בקול רך, מנסה לרצות את בעלה ככל האפשר, "מה מציק לך?"

הקטן חכך בדעתו, ואז, בהצתת רגע, הצביע על הכלוב הניצב מולם, "האריה הזה-" הוא נאנח שוב, בזיוף בולט, "הוא ישן כל היום!"
"ככה זה," נהם אביו, שהיום הארוך בגן החיות כבר התחיל לעייף אותו, "הוא מלך."
"לא ככה מתנהג מלך!" רקע הדרדק ברגלו כמבין דבר, "הוא סתם… סתם חיה סנובית ועצלנית!"
"אני חושבת שהחיה הזאת מרשימה מאוד, וילי." ליטפה קטיה את לחיו, "להפך, דווקא ההמתנה הדרוכה של כל התיירים לרגע בו יפקח עין, רק מוסיפה לו כבוד והדר, לא כן?"
ויליאם בהה בה זמן ממושך, ואז התחיל לצחוק.
הוא צחק, וצחק, וצחק, שלרגע נדמה היה שכל קולות גן החיות הגדול נדמו, וכעת נשמע רק צחוקו המתגלגל, מקצה הגן ועד סופו.
………
גל צינה פתאומי עבר בבשרו של ויליאם והוא התנער. הנשימות החלושות והקצובות שסביבו הפכו יחד ליבבה קודרת, נוגה וחרישית.
שמיכת הפסים הכתומה- כחולה, ששירתה אותו בנאמנות מאז היותו בן שבע, נראתה פתאום דקה ופחוסה, וסיביה דוקרניים מתמיד.
ביחד עם השטף המלוח שעלה בו, הוא התמלא ברצון לפגוש את הילד הזה, ויליאם.
לשאול אותו איך הצליח לצחוק ככה, כאילו כל העולם נמצא אצלו בכיס.
כאילו אימא שלו לא חולה, כאילו אביו אוהב אותו ואת אימו אהבת נפש.

וילי צחק. "לך אין אבא בכלל," הוא גיחך, "וגם לא אימא."
חיוך חיוור פצע את שפתיו של ויליאם. "אני כבר איש." הוא לאט, חולצתו נספגת בטיפות- טיפות. "אתה… ילד!"
ולמול הדמות הקטנה שהלכה ונטשטשה מול עיניו, הלכה וגמלה ההחלטה בליבו.
'כשאהיה אבא,' נשבע לעצמו, למול שורות- שורות של מיטות הנושאות עולמות שחרבו. 'אדע להחמיא, אדע לחייך, לחבק, תמיד.'
'הילדים שלי,' שאג, 'גם אם לא יבקשו, יקבלו בכל יום גביע ענק של גלידה מוקצפת, עם המון פצפוצי שוקולד שמרקדים בגרון.'
'כשאהיה אבא', חרט באותיות של אש על לוח ליבו הזעיר, 'אתן לילדים שלי הכל!'