בית קברות והתקף געגוע

והחברים שמספרים על אבא
אנשים פשוט לא מבינים מה הם עושים כשהם מספרים לי על אבא שלי.
הם לא מתארים לעצמם כמה אני צמאה לשמוע,
וכמה הלב שלי כואב מלהתגעגע.
הם לא עושים שום דבר בכוונה,
אבל גם בלעדיה זה בועט.
וזה מציף.
אני רוצה לצרוח תמשיכו, תספרו.
אבל הדמעות עולות.
רותחות.
אז ברחתי משם,
מהחבר של אבא…
שאמר שבמשך שלושים שנה היו לומדים בבוקר ובערב ביחד.
החבר הזה,
שמגיע בכל יארצייט לקבר,
החבר הזה,
שסיפר לי שהוא הראשון שידע על המצב הרפואי של אבא.
פשוט חבר.
חי.
ואבא לא.
ולראות את החברים של אבא,
כל לומדי הכולל שחיים עם משפחותיהם,
שלא מתארים לעצמם איזו זכות יש להם להמשיך את החיים,
והלב שלי בוכה ומתגעגע.

ושום טיפול לא יעזור,
ואף כדור לא ירגיע את הכאב.
כי החיים הם כאלה,
כמו מגלשה מפחידה בלונה פארק,
פעם למעלה ופעם למטה.
ויש מנהל לפארק הזה,
ויש מי שנפצע מהפארק הזה.
עזבו שטויות,
אני לא מסננת ולא עוברת על מה אני כותבת.
אני בהתקף קשה.
של געגועים,
התקף כזה שתפס אותי בבית הקברות.
נתונה לחלוטין בידיו של אלוקים שהוא יחליט מה איתי.
אני יודעת שלא הבנתן,
אבל גם אני לא הבנתי מה קרה.
הייתי אפאטית וחסרת תקווה.
מחשבות שמבלבלות את המוח.
עתיד בטוח שנרמס ברגע.
אובדן עצמי מטורף.
מצאתי את עצמי סחוטה.
בוכה ובוכה ועד פעם בוכה.
הרבה.
עד שכאבו לי העיניים.
למה אני כותבת את זה בכלל?
לא יודעת.
אין לי מושג.
טוב אין לי תקווה ולא נחמה,
רק הקב"ה איתי זהו.
אה ואבא מלמעלה…