את הגנן. אני פרח.

..
אני פרח.
ואת הגנן.
בהתחלה קיבלת אותי.
זרע קטן וחלש.
התחלת לחנך, ללטף.
זרעת אותי בחלקת אדמה שלך.
נתת לי מים, שמש.
ואני ניסיתי לפרוח.
ולא ממש הצלחתי.
אז באת אלי ודיברת, ועודדת
ניסית להבין את השורש..
ואני נתתי לך את כולי.
הראתי לך את השורשים הפנימיים שלי.
ועזרת.
דיברת.
חיבקת.
ומאז. כל פעם שהיה קשה- נזכרתי בך
והתנחמתי.
הפרחים מסביבי גדלו, נהיו יפים
ואני, מחכה לגשם.. מחכה לאביב.

והנה הוא הגיע. הרגע שלי לפרוח.
לעשות את כל מה שלימדת אותי.
התחלתי.
הראתי ניצנים קטנים.
וחיכיתי.
לראות אותך מחייכת מבעד לגדר.
שמחה איתי שאני גדלה.
ואת לא שם.

כשהסתכלתי עלייך.
זה לא היה את.
הסתכלת עלי. ולא הכרת אותי.
בקושי דיברת אלי.
וכשדיברת- זה היה קר..
לא דומה למילים החמות שלך..

אני לא מבינה..
אני הפרח.
את הגנן.
ובדיוק כשאני פורחת את לא זוכרת אותי?
כן, היית שם ברגעים הכי קשים שלי..
כן, כשבכיתי.. כשלא ירד הגשם..
כשהצמחתי קוצים..
אבל עכשיו?
אני פורחת! בזכותך! בשבילך!
שתיהיי גאה!
אבל את לא..
עד שאני גודלת- הגנן שלי לא מכיר בי..

אבל אני אמשיך לצמוח!
נתת לי את הכלים.
ואני יוציא מהם את הכי טוב.
גם אם את בוחרת לא לראות אותי.
את גנן.
אבל אני פרח!