אתה שווה את זה?!?!

"אינך משער מה עשה ר' מרדכי למענך." קרבתי אליו צעד נוסף, רציתי לראותו, להרגישו.
"את תפוח האדמה היחיד שלו, הוא הקריב." והסתכן והבריח והסתנן, השלמתי במוחי.
"אתה שווה את זה?"
הוא נע מעט. לאות הסכמה, או מבוכה? תהיתי בליבי.
"אני חייב להבין, מהו סוד כוחך?"
הבטתי בו, בשתיקה שלו.
השתיקה שלו… הוא לא ענה לי.
אבל השקט שלו, סיפק לי את התשובה ללא אומר.
בשקט. הוא פשוט היה שם.
והעוצמה.
שלווה וסער שחקו בה בערבוביה.
בלי רעש, בלי צלצולים, בשקט מיסטי הוא נכח.

ר' מרדכי הופיע פתאום,
שלח אליי חיוך, שלא הסתיר מעיניי את החיוורון העז שפשה בפניו.
"עלו עליי" הוא לחש, "להתראות, שמואל".
עיניו לא העתיקו את מבטן ממני גם כשגרר אותו הסוהר אל מחוץ לתא.
ולא יצאו ממוחי אף לאחר מכן.
החזרתי מבטי אל ההוא שוב,
אל הנר.

"אינך משער מה עשה ר' מרדכי למענך!!" חזרתי.
"אתה שווה את זה?!?!" שאלתי שוב, הזדעקתי.
הנר נותר בשלו, כאלו לא אירע מאום שבריר שניה לפני כן, בגללו.
בשקט. הוא פשוט היה שם.
בלי רעש, בלי צלצולים, בשקט מיסטי הוא נכח.
וכל הווייתו הייתה פשוט, להאיר.
וכנראה שהוא היה שווה את זה,
כי הוא הצליח עליו. על חושך הסמיך, בן השנים, שבליבי.