אני שחקנית.
לא בכדורגל. לא בפוטבול. לא במונופול. לא בשחמט.
אני יושבת בהפסקה עם חברות, ומדברת בשיא הביטחון על חנויות נעליים.
והלב שלי בוכה. שותת דם ודמעות.
לא רואים עלי מבחוץ. העיניים שלי צוחקות, החיוך שלי יציב אבל קליל ומשוחרר, הקול שלי חינני. כמו תמיד.
כאילו לא קרה כלום.
פעם עברתי במראה של התיכון. סוג של עצירת ביניים. הסתכלתי על עצמי.
לא ראו כלום. כלום כלום כלום.
הייתי רגילה, פשוט רגילה. לא ראו מבעד לאישונים את הסדקים, לא ראו דרך הקשתיות את השברים.
רק כשאני לבד, אני רוצה לצרוח. את הנשמה. את החיים.
רק אז אני משפילה עיניים, ונותנת לעצמי
לבכות
ולבכות
ולבכות.
(אני שוקלת אם לשלוח את הפוסט הזה, אני כמעט לא מעלה לכאן פוסטים, רק כותבת אבל לא מעיזה לשלוח…
אם אתן קוראות את זה כנראה החלטתי להעלות את הזוועה הזאת)
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
12 תגובות
פעם הייתי כמוך
חייתי עם מסכות של החיים.
עכשיו ברוכשם הכל בסדר.
ובדיוק חשבתי על זה לפני יומיים.
וחשבתי לעצמי אם זה היה נכון שהייתי ככה…
שאולי סתם הייתי צבועה.
אבל אז חשבתי שזה לא נכון!
כי באמת אני ילדה שמחה ומאושרת. ונכון שהיה לי אז קשה…
ובבית ספר הייתי מסתירה את זה.
אבל זאת היתה תקופה קצרה שעברה… וזה בסדר להיות ככה!
לפחות בבית ספר תהיי ככה. למה לסבול כל הזמן? ותדעי שזה יעבור ואת רק תגדלי מזה בעזרתם.
אני במקומך הייתי ממש שמחה שיגידו לי את זה אז… לכן כתבתי לך.
אה וכמובן אם את צריכה עזרה אז תבקשי אותה. מהאנשים הנכונים. אבל לפחות שבבית ספר תצליחי להנות.
משומה אני זוכרת את הזמנים בבית ספר ואני שמחה שהייתי ככה שמחה.
💗💗💗
אני ארשה לעצמי להתעלם מהשטויות שכתבת בתוך הסוגריים…
כתבת ממש יפה! אני ממש מבינה את התחושה,
האמת, אני עדיין בספק אם אני מצליחה להיות שחקנית, או שרואים עליי אבל אני מנסה, אין ספק,
תמצאי מקום לעצמך?
מרשה לי להזדהותת?
כואב לי הלבבב אמיתיי
את ככ מדהימההה
ואת כותבת מדהים! תעלי עוד ועוד..
וה' שומע אותך, את הדמעות שלך- והוא שולח לך מתנות ענקיות!!
תנסי לשתף מישהו. תפרקי קצת מעצמך. תתני ללב להשתחרר, תורידי ממנו אבן. הוא גם ככה כבד.
תספרי להורים/צוות ואפילו לחברה. את יכולה לגלות (למרות שאולי בהתחלה תרגישי הסתייגות) שהשיתוף ממש יעזור לך, גם אם לא תספרי למישהי מקצועית.
*אני יודעת שזה לא קשור ויש פה נושאים רציניים על הפרק – אבל הייתי חייבת לומר.
את פשוט מ-ו-כ-ש-ר-ת! הכתיבה שלך מטורפת!! היא כל כך מוחשית שהרגשתי מיתר זז לי בלב, יכולתי לחוש בתחושה המייאשת של העמדת הפנים, של דו-הפרצופיות שתיארת!
תשתמשי ביכולת הזו. תכתבי, תשתפי, תעשי משהו עם הכישרון הזה. תרגישי תחושה של עשייה, זה יכול לעזור לך בבעיה שכתבת למעלה.
מאחלת לך הצלחה בהמשך! 😘
אימאלה מה קראתי בסוף?
תשמעי אני קוראת את השיר. מזדהה ברמות,
ןבסוף קוראת… את אומרת על זה זוועה???
אני לא יודעת אם התכוונת למה שאני הבנתי שקראתי,
אבל הרגשתי הזדהות שקראתי.
אני גם ככה.מורחת עלי חיוך, צוחקת עם כולם. הכי רגילה בעולם. הכי מאושרת.
יותר מזה, אני יכולה להגיד שזכיתי מהכיתה שלי בתוכנית שעשו בתיכון כ-" הילדה עם השמחת חיים".
הלב שלי בוכה. הוא צורח.
בסוף שנה,בתעודות, כשהיה לי את השיחה עם המחכנת, היא פשוט היתה המומה.
היא כנראה שמעה על זה ממורה אחרת מהצוות,
והיא אמרה לי"אני פשוט בהלם. לא רואים עלייך"
אבל אני חושבת שזה טוב ככה.
לא קשה לי להראות חולשות שלי ולהגיד שקשה לי.
אני אומרת את זה הרבה לחברות שלי(הטובות) שמודעות להתמודדות שלי, ואני אומרת להן כן, זה קשה.
אבל כלפי חוץ אני שמחה כי אני מנסה לא לשקוע בעצב,בדכאון. אני לא בטוחה שאני באמת מצליחה לא להיות עצובה, אבל אם אני ארשה לעצמי גם כלפי חוץ להיות עצובה, אני לא אגיעה למקום טוב…
כתבת מהמם ותודה כי כיף לראות שאני לא היחידה…
וסליחה על התגובה הארוכה שיצא לי קצת פריקה…
למה? מה קרה?
אוף. אוף. אוף. זה כזה אני.
מקווה שאת השנה הזאת אתחיל בלי מסכות..
והלוואי שמישהי כבר תראה. כי אף אחת לא רואה וזה הדבר הכי כואב.
כמה עצובה אני צריכה להיות כדי שתשימי לב?
ואולי את שמה לב אבל את פשוט לא יודעת איך להגיב, בדיוק כמוני..
וואו בול בזמן!
וואהו, הכתיבה שלך נדירה
כואב לי עליך…
❣❤
יש קטע כזה לבני אדם, להיות שבורים.
אני לא יודעת מתי בדיוק זה מגיע אבל בערך אחרי כמה שנים שחיים בעולם המטורף הזה
ואז יש לנו עוד קטע מוזר, לשחק תצמנו
כאילו לא כולנו שבורים, כאילו יש אנשים שלמים בכדור הזה
והמראה הזאת, שהסתכלת בה, היית המומה, היתה סך הכול היום יום שלך, פשוט לראות את זה גורם לפער במוח בין מי שאת למה שאת מראה להצטמצם.
בקיצור מה שבאתי להגיד- אני מכירה את המילים שכתבת, מזדהה.
ואווו את האמת אני ממש ככה גם אני עם פול של אנרגיות ושמחת חיים בכיתה אני הופכת כל יום למסיבה וב"ה חמסה חמסה גם מוקפת בחברות ושם אני שמחה כזה עם אושר וצחוקים אבל אז.. בלילה במיטה? אני לפעמים בוכה סתם בוכה ולפעמים גם סתם פתאום כזה רצינית ומחשובת ומה אני רוצה מעצמי…