אמיצה

סיפור שכתבתי על בסיס סיפור חיים של מישהי מדהימה שהכרתי לאחרונה. רוצה לומר לך תודה ענקית, שנתת לי את הזכות לכתוב את הסיפור שלך.
אני בן אדם חזק.
אני חושבת שהפעם הראשונה שהבנתי את זה, היתה כשאבא נפטר. הייתי בסך הכל בת עשר, ילדונת קטנה. ישבתי בכיסא הנמוך, ליד אמא. טישויים התגבהו לידה, יצרו הר. לידו זרם נחל, פעפע בכח הדמעות. אני בהיתי בחלל האוויר. כולם חשבו שזה בגלל שאני קטנה מדי, שאני לא מבינה כלום. זה לא היה נכון.
ובכל זאת, לא בכיתי.
לא בכיתי גם כשנשברה לי המצלמה שקיבלתי לבת מצווה, חלום שהתגשם אחרי שנים. לא בכיתי כשפגעו בי מול כל הכיתה. לא בכיתי גם כשהגיעה תשובה שלילית מסמינר, סגרה לי דלת, סירבה לפתוח חלון. לא בכיתי אף פעם, למעשה. וכמה הייתי גאה בדמעות שלא דמעתי. בשתיקות ששתקתי, בלמתי מילים. וגם כשרציתי לצעוק את הכאב, שתקתי אותו. בלעתי, השארתי עיניים שקטות, אדישות לסערה.
בחופש שלפני העלייה לתיכון, אמא התחתנה שוב.
אני הייתי אדישה. או שרק נראיתי.
חומות גבהו מסביבי, אבן על אבן, לבנה על לבנה. עשויות קרח, בוערות באש. הן הסתירו אותי מאחרים, הסתירו אחרים ממני. ביצרתי אותן, בניתי מגדלי שמירה, הקפתי בחיות טרף. רציתי להיות לבד, רציתי לראות אם מישהו מנסה בכלל לשבור את החומות האלו, למצוא את הילדה הקטנה שבפנים. הילדה הזו, שמחכה שיאהבו אותה. שמישהו יראה לה שאכפת לו.
לא היה מישהו כזה. אף אחד לא ניסה.
וטיפת האמון שעוד הייתה לי- נזלה על מרצפות הקרח במבצר שלי, נבלעה בתוכן.
אבל אני לא צריכה שיאהבו אותי. אני לא צריכה שלמישהו יהיה אכפת ממני, בכלל. אני חזקה. אני לא צריכה עוד מישהו, מלבדי.
דאגתי שאף אחד לא יוכל לקרוא את הרגשות שלי. את המחשבות. השתקתי אותה, את הילדה הקטנה שביקשה אהבה, כמהה לאכפתיות. נעלתי אותה במחסן שכוח, איפשהו. זרקתי את המפתח לים.
או שככה חשבתי.
כי היא לא הפסיקה לדפוק, הזכירה לי דברים שרציתי לשכוח, שניסיתי לקבור בארון. אילצה אותי להתמודד עם העבר, לחיות אותו.

ואז היא באה.
היא התיישבה לידי, עיניה, יהלומים ירוקים, הביטו בי. הפחידו. הם היו מבינים מדי, רכים מדי. הסבתי מבט, סירבתי להיחשף. הצמדתי שפתיים, קמצתי אגרופים. בהיתי בלוח.
ואז היא שאלה: "מה שלומך?"
בום.
מישהו. מעז. לנסות. לפרוץ. את החומה. שלי!
נדרכתי.
"בסדר" עניתי לה, והמשכתי לנעוץ מבט בלוח בשקדנות. הרגשתי שהיא ממשיכה להתבונן בי, מנסה לפענח אותות, למצוא את המנעול, לגלות את הפרצה. היא לא תצליח!
כל השיעור היא ניסתה לפתח שיחה. כל השיעור אני עמלתי על הביצורים, דאגתי להקפיא את החומות. להתעלם מהילדה הקטנה שבתוכי, לתחוב אותה עמוק יותר מתחת לשולחן.
אני לא יכולה להיחשף בפני אחרים. אסור לי להראות חלשה.
ובשלב מסוים, הרגשתי שזה מתחיל לקרות. האדמה הבעירה להבות מתחתי. החומות החלו לזלוג, להפוך קרח למים. בבת אחת קפצתי אחורה, אמרתי לה: "את מוכנה לעזוב אותי כבר?"
עצמתי עיניים מול המבט שלה. לא רציתי לזהות את הפגיעות שגרמתי. ורק אחר כך, בבית, הבנתי: הוא לא היה פגוע, המבט שלה. הוא היה פשוט משועשע.
אולי לכן היא לא הפסיקה.
היא התחילה להתקשר אליי בצהריים, להתעניין. היא ניהלה שיחה חד צדדית במשך שעות. אני חושבת שפשוט הייתי סקרנית מתי היא תתייאש, תעזוב אותי לנפשי, תשאיר אותי להיות לבד שוב במגדל הקרח שבניתי.
היא לא.
וכמה שנמסתי בפנים, המשכתי לקפוא מבחוץ. היא המשיכה לחפש את המנהרה שתוביל אותה ללב שלי, בלי לדעת שהיא כבר מצאה אותה.
ריחמתי עליה. הרגשתי אכזרית, אפילו. לא הבנתי מה היא מצאה בי, ולמה היא ממשיכה בעבודה כפוית הטובה הזאת.
אבל היא המשיכה.
ולי קרה משהו.
לא ידעתי אפילו לקרוא לו בשם; הוא היה חדש, בלתי מוכר בעליל. פתאום גיליתי אותו. הוא פשוט ישב שם, ליד הילדה הקטנה ההיא.
וגם אחר כך, כשכבר יכולתי לנחש, לא רציתי. ולמרות שהייתי חזקה כל כך, ואולי דווקא בגלל זה, לא היה לי אומץ להודות בעובדה הפשוטה כל כך: אני פשוט אוהבת אותה.
היא לא ידעה את זה.
ויום אחד, מה שפחדתי ממנו, מה שידעתי שיקרה, קרה.
העיניים שלה דמעו, סיפרו לי סיפור, הציבו מולי מראה. הראו לי אותה, ילדה שנותנת, ואוהבת, ולא מקבלת תמורה. ולא יודעת בכלל אם הנתינה שלה רצויה, אם יש בה צורך.
היא החליטה להתייאש.
ומשהו בתוכי נשבר.
כל הלילה לא ישנתי. שכבתי על הדשא בחצר, הסתכלתי על הכוכבים. ובפעם הראשונה, כמעט, הרגשתי שהראיה שלי מטשטשת.
יכול להיות שאני בוכה?
אני ילדה חזקה. תמיד ידעתי את זה. אבל כנראה שאני לא חזקה מספיק בשביל להודות ברגש טבעי. והגיוני. ומובן. אני חלשה מדי. אני לא מסוגלת לומר שלוש מילים. שלוש מילים! גם אם השלוש מילים האלו הן 'אני אוהבת אותך'.
אני מוכנה להקריב את החברה היחידה שלי בשביל החוזק המדומה שלי?
מה עובר עליי?

השאלות צלפו בי, יוצרות בי חתכים מדממים. לא הייתה לי תשובה על אף אחת מהן.
אני ילדה חזקה. ויש לי אומץ. ואני יכולה לעשות את זה.
הבוקר הגיע. הלכתי לכיתה בעיניים עצומות. לא ראיתי כלום בדרך. נכנסתי לשיעור.
ובהפסקה קראתי לה.
דיברתי איתה כמו שלא העזתי לדבר עם אף אחד, אף פעם. מילים שלא העזתי לבטא מעולם.
סיפרתי לה את הסיפור שלי. סיפור שאף אחד לא שמע, שאף אחד לא ידע עליו חוץ ממני. סיפור שהעדפתי לשמור, וויתרתי עליו. בשבילה.
אבל זה היה שווה.
העיניים שלה זהרו, הבריקו יהלומים, ניתחו לי את הלב. ריפאו אותו.
זה היה השבוע המאושר בחיי.
כי שבוע אחר כך, היא כבר לא הגיעה ללימודים.
היא לא ענתה לי בטלפון.
וזה לא קרה אף פעם.
הרגשתי שאני נטרפת מדאגה. התקשרתי שוב, ושוב, ושוב. עד שאמא שלה ענתה לי, אמרה בקול מוזר: "היא בבית חולים. במחלקה האונקולוגית. תתפללי עליה". ניתקה.
לא יכולתי לזוז.
ישבתי שם, בהיתי בחלל. לא חשבתי על כלום. אולי כמה רגעים, הייתי ככה. אולי יום. אולי יותר.
ואז קמתי. וחוץ מרב קו, לא לקחתי כלום. אפילו לא פלאפון.
נסעתי לכותל.
ובכיתי שם, כמו שלא בכיתי אף פעם.
התפללתי, כמו שלא התפללתי מעולם.
את כל הכאב, כל הצער והסבל שעברו עלי, כל הבדידות, השעות הארוכות בהן ישבתי לבד, הימים בלי מילת עידוד אחת, השנים בהן איש לא שאל אותי לשלומי ואיש לא התעניין בי; הכל שפכתי לתוך התפילה הזאת, ליד האבנים.
"אלוקים" אמרתי "היא האדם הכי טוב שהכרתי אי פעם. היחידה שלא ויתרה, היחידה שהתעקשה להגיע אליי. אלוקים, תשמור עליה, בבקשה, בשבילי!"
אמרתי הרבה דברים. אני לא זוכרת הרבה, ואני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם. אבל כשיצאתי, כבר היה לילה. השמיים החשיכו.
פעם, בגלגול הקודם, לא אהבתי סיפורים עם הפי אנד מזהיר. סופים בהם כל החילונים התגיירו, המתים קמו לתחייה והחולים התרפאו לחלוטין.
אבל לסיפור שלי, חייב להיות הפי אנד.
חייב.
וכן, יש לו.
חברה שלי החלימה.
זה לא היה קצר כל כך. זה ארך כמעט שנה. אבל זה קרה.
וכשזה קרה, הלכנו שתינו לכותל. ועמדנו מול האבנים. ושוב לא התביישתי לבכות.
כי ביום ההוא, קיבלתי מתנה ענקית. קיבלתי את החברה המדהימה שלי, והיא המתנה הכי גדולה שקיבלתי כל ימי חיי, וכל יום אני מודה על זה מחדש.
אבל קיבלתי מתנה נוספת, שגם אם היא קטנה יותר- היא חשובה לא פחות.
כי באותו יום קיבלתי את האומץ להיות חלשה. קיבלתי את הזכות לספר, את הזכות לבכות, הזכות לאהוב.
הזכות להיות אני.