זה שאלה רטורית
סתם רוצה לדעת..
למה לביקורת אנחנו מאמינים מיד ומחמאות נשמעות מזויפות?
למה אנחנו מיד זורקים את האחריות והאשם על מישהו אחר שלא בהכרח זה קשור אליו?
למה את הדברים הקשים בחיים אנחנו מוצאים בשניות ואת הדברים הטובים אנחנו מתאמצים למצוא למרות שהם יותר הרבה?
למה המעלות בחיים נראים להם מובנים מאליהם והקשיים לא?
למה לכעוס על עצמי זה הכי סבבה והגיוני שיש ולסלוח ולהחמיא אחר כך זה דורש מאמץ?
למה הירידה היא קלה ומהירה וכדי לעלות למקום שהייתי בו צריך הרבה מאמץ וכאב?
למה לפני כל טעות שעושים אין מישהו או משהו שיגיע לעצור אותנו ולספר מה ההשלכות שיהיו?
למה הייתי חייבת לנסות הכל הכל כדי להבין שזה טעות בשבילי ורק הורס?
למה לשמוח ולהחמיא לאחר זה יותר קשה מלנחם אותו ולהיות איתו כשקשה?
אם מילים הן בסך הכל.. מילים- למה ההשפעה שלהן היא הרבה יותר ממילים?
למה הזיכרונות הקשים עדיין מכאיבים למרות שאני יודעת שזה היה רק לטובתי?
למה כדי לגדול צריך להרגיש קטנים?
ולמה דווקא בתקופות הכי קשות בחיים שלנו אנחנו פשוט לבד??
לא, אל תענו לי. בפנים אני יודעת את התשובות.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
10 תגובות
אמאל'ה. אמאל'ה. אמאל'ה.
אני יודעת שאני נשמעת כמו תקליט שבור, אבל זה פשןט הדבר היחיד שאני מסוגלת לכתוב.
מי הרשה לך לפרוץ למחסנים הכי עמוקים שלי, ולכתוב אותם ככה, במילים ובסימני שאלה?
וואו, זה פוסט קצת… קשה לעיכול.
–
אולי אחרי שאתאושש אשב עם עצמי ואתחיל לענות לי, לאט לאט. אולי אגלה שגם אצלי, בפנים, קיימות התשובות. אולי.
אני לא עונה לך, אני עונה לעצמי
,
גלות.
ואי זה ככ יפה וככ נכון
קוצה לגלות לנו אותן?
כי הזעקות האלה מחכות אצלי למענה..
*רוצה
אהבתי. את המשפט האחרון. גאון:)
אע
אע
אע
הזדהות עמוקה כולל הבקשה לא לענות כי אני יודעת את התשובות.
למה יש כל כך הרבה למה??
"ולמה דווקא בתקופות הכי קשות בחיים שלנו אנחנו פשוט לבד"
..
זה יותר מכואב לי כי זה כל כך נכון.
..
אח.