איזה רעיון נכון ושווה בחרתי לאמץ לחיי?

.
היי בנות, מה שלומכן?
אז ככה, רציתי לשתף אתכן שמאז שהייתי ילדה אהבתי לרקוד. התמכרתי {ועדיין} למרחב, לשחרור. ליופי שאני מקרינה ומתפרץ החוצה מתוכי. לאנרגיות הטובות, למעלות הבריאותיים והנפשיים. ריקוד זה אהבת חיי, כבר אמרתי?

אני כיום לומדת בבית ספר מקצועי למחול. אני לא גרה באזור, אני נוסעת פעם בשבוע ומגיעה מרחוק יחסית. אבל זה חשוב לי, בקרבת מקום מגוריי אין שיעור מקצועי ברמה גבוהה, וכאחת שתעשה הכל כדי להגשים את עצמה כדי להגיע לפסגת שאיפותיה, אני מוצאת את עצמי פעם בשבוע בדרכים. מטלטלות מעט, אני חייבת לציין. ואת אחת ממעלילות נסיעותיי אני הולכת כעת לתאר לכן.

באחד הלילות הקרים ביותר שהיו השנה, במקביל להגבלות הקורונה וצמצום קווי האוטובוסים, מצאתי את עצמי עומדת קפואה ורועדת מקור בתחנת אוטובוס מחכה דקות ארוכות לאוטובוס שמיאן להגיע. וגם ככה הייתי באיחור של חצי שעה לשיעור. הייתי לבושה טוב, מעיל, סוודר צמר חם, גופייה וטייץ תרמי, אבל עדיין היה פשוט קר! עכשיו אני חושבת לעצמי כל הדרך, אין לי בכלל כוח לרקוד, אני רק רוצה להגיע לסטודיו לשבת בפוך מול הרדיאטור המחמם ולשתות תה רותח. ובלב הרגשתי אכזבה, אני יוצאת מוקדם מהבית ועושה את כל הדרך הזאת ובסוף האוטובוס מאחר, וברכבת יש שינוי בזמני הנסיעה, ומזג האוויר החורפי והחשוך והכל ביחד יצרו אצלי מערבולת של תחושת החמצה כזו, בשביל מה הגעתי.

בקיצור זה המחשבות שעוברות לי במוח כשאני כבר על האוטובוס. סיכמתי לעצמי שלא נורא, נכון שבאתי לרקוד אבל גם לשבת מול התנור בפוך הזה שיש בסטודיו שהוא נוח ברמות, עם אוזניות ושיר טוב, וביד משקה רותח וטעים- זה גם פינוק. וככה השלמתי עם עצמי. עכשיו איך שאני יורדת מהאוטובוס בתחנה, אני פוגשת את חברה שלי בחוג, ואנחנו כזה משתפות אחת את השנייה על האיחור וכו', וחייכנו, ומשהו בלב שלי התרחב, איזה כיף אני לא לבד בסיטואציה הזו. ניכנס ביחד לשיעור, נתחמם ביחד, נרקוד, נחייך, נהנה.

ולמה אני מספרת לכן את כל זה? כי לאחרונה יש משהו חסום אצלי מהסביבה. כלומר כשקשה לי, כשעצוב לי, אני תמיד אוהבת וחותרת לספק לעצמי את הרוגע ואת הנחמה. אני אוהבת לחבק את עצמי, אני שואפת תמיד להיות שם בשבילי. חשוב לי מאד לפתח חוסן נפשי כזה, יציבות רגשית שלא תלויה באנשים אחרים. אבל הפעם, היה משהו מרחיב לבבות, שמחתי לפגוש חברה וביחד יצרנו לעצמנו אווירה נחמדה. והרגשתי שזה עשה לי טוב.

אז, בעצם, מותר לי לאהוב ולרצות את הנוכחות של חברה בידיעה שהיא לא דורכת על המקום האישי שלי? מותר להיות חזקה ויציבה רגשית בשביל עצמי ויחד עם זאת לקבל תמיכה חברתית חיצונית?
בקיצור, תודה לך נשמה שהופעת לי ככה פתאום, בלי הכנה מוקדמת, עזרת לי לפתוח את הלב והצלחת לגרום לי לתת פינה קטנה ממנו למישהו אחר.