איזה כיף זה לכתוב
לבטא את הנפש על חומר
הפנימיות שלי עשירה בכל כך הרבה טוב
כל מה שמכסה זה מסיכות ששמתי לעצמי במשך השנים
בתחילת כתה ט' היו לי קשיים בחברה.
ניסיתי להיות מקובלת ואהובה .
הייתי בטוחה שמה שאני זה מספיק טוב .
וחיכיתי שיבואו בנות , ישאלו , ירצו להתחבר שנהיה חברות .
כשאת רק מחכה , לא לוקחת יוזמה
שום דבר לא קורה .
אני הסקתי מכך שכנראה משהו בי לא מספיק טוב
הסתכלתי סביבי ורציתי לראות איך נמשכים לבנות.
מאיפה יש קסם אישי?
איך עושים שבנות ירצו לבא , לדבר , להתחבר אליי
לאט לאט
לקחתי השראה מבת
והתחלתי להסיק מסקנות
ולראות את העולם בצורה כזאת:
רוצה להיות אהובה –
אל תהי צנועה .
תתנהגי בחוצפה.
תתמרדי .
כך תקבלי יחס מהמורות .
כך תמשיכי את העין.
כך על הבריות תתחבבי .
לאט לאט אימצתי את ההתנהגות .
קיבלתי הערות .
עשיתי כאילו זה מעצבן אותי .
נעלבתי .
אך בתוך תוכי אהבתי .
סוף סוף קיבלתי יחס .
אהבה .
והלוואי שאת זה תקרא כל מורה .
בקיצור הרגל נעשה טבע
וכך התחלתי להתנהג בבית ספר.
שמתי לעצמי מסיכה
שהיא כל כך לא אני.
המסיכה הזאת דורשת אנרגיות , כוחות , משאבים , עצבים.
דברים שלא באים מבפנים .
כמה זמן אפשר להיות עם מסיכה?
יום ?, יומיים?
חודש, חודשים ?
לאט לאט היא נהיית חמה , מעיקה .
טוב שיש את הבית
אחרי שמונה שעות לימודים
להתאוורר , לנשום , לחזור לעצמי .
אבל עד שעושים זאת –
כבר נגמר כל היום
והולכים לישון .
ואז מגיעה תחושת חוסר אהבה עצמית .
חוסר מימוש , בזבוז זמן , עייפות .
החיבור לעצמי נעלם.
הרגשות הודחקו .
הרי האני שלי לא מספיק טוב.
אז גם הרגשות של האני הפנימי , המחשבות , הרגשות
הודחקו במהלך היום .
כמה אפשר לייחצן
משהו שזה לא את? .
בשביל להוריד את המסיכה צריך ביטחון מבפנים.
צריך לקבל את עצמך , את התחושות , הרגשות .
את עצמי .
אבל אולי זה לא הכי פוטוגני?
התחלתי ללבוש את המסיכה מרצון לטוב .
מרצון לחברה. לאהבה.
עברו כבר שלוש שנים.
מט' לי"ב .
גדלתי , השתנתי, התבגרתי .
אך המסיכה עדיין נשארה .
מגיע חג פורים .
אולי הגיע הזמן להוריד את המסיכה ?
צריך לזה אומץ.
ביטחון.
אולי עדיף להמשיך להסתתר מאחורה?
להמשיך לסבול ?
עזרו לי . בבקשה .
מה אתן חושבות?
האם גם לכן יש מסיכה?
מה היא באה לכסות?
איזה רגשות את מסתירה?
מה היא מבטאת אצלך ?
מאיפה היא באה ?
קחי לך נקודה למחשבה .
ושתפי אותי בתגובה
איפה בך זה נגע.
באהבה .
ושנזכה כולנו לפורים שמח!
שמחה פנימית בלב , בבית , בבית ספר ובכל מקום שיהיה .
שנזכה להוריד את המסכות שמסתירות את היופי של הנפש שלנו.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
17 תגובות
וואו. וואו. וואווווו!!!!
אין לי מילים…
קודם כל חייבת להגיד לך שיש בך כזאת מודעות מדהימה…
ואהבתייי
תודה! , חיממת את הלב
איזה מסכות.
אני לא שלימה מבפנים.
עם עצמי.
אז יש לי מסכה שמחפה.
על האמת שלי.
של מי שאני.
לכן כל פעם יש לי שם אחר.
—
אבל כבר נמאס לי מהמסכות.
הם מדי מעיקות.
—-
אולי יום אחד תגלו.
פיצול אישיות…
אהובה , איתך !
יום אחד זה יקרה , נוריד את המסיכות ונתן ליופי של הנפש שלנו להתגלות.
אני יודעת שהמטרה של הפוסט היא לא באמת לשאול איזה מסכה אני שמה, אבל אני עדיין אענה…
אני שליחה. ואני שמה (מנסה לשים לפחות) מסכה של ״הכל בסדר״. מסכה של ״החיים שלי לא זוועה וסיוט ובטח הרוסים לתמיד״ ושל ״אני בכלל לא בודדה ומשועממת כל היום״ של ״בכלל לא מפריע לי שאין לי חברות בי״ס נורמלי וקשר עם המשפחה״, של ״ברור שאין לי בעיה ללכת לתיכון ההוא – אפילו שהבנות שם לא משו וחברות שלי הולכות לתיכון בארץ, כי הוא יותר קרוב למדינת השליחות״, של ״אני ממש מבינה את חשיבות השליחות ואני בסדר עם להקריב את הנוחות האישית שלי בשביל לעזור ליהודים אחרים להתקרב לתורה ומצוות (זה לא רק נוחות אישית אני ליטרלי מקריבה פה תחיים. ולא אני בחרתי בזה בכלל, ההורים שלי בחרו בשבילי והחליטו שאני בסדר עם זה ואצליח להתמודד עם זה עוד לפני שאפילו נולדתי!)״.
קיצור, לכל מי שמקנאה ב״זכות הגדולה״ שיש לשלוחות, תפסיקי. כי הו כולן סתם סובלות, וכשהן מדברות איתך ומספרות לך על השליחות הן עוטות מסכת ״הכל בסדר״ ומספרות לך רק על הדברים הנחמדים. או שתנאי השליחות שלהן טובים יותר משלי. או שהן באמת בחרו בזה ו/או רוצות את זה. או שהן מלאכיות או משו. שמץ.
בכל אופן אני לא ממש יודעת למה כתבתי את זה… אבל אממ נראלי סתם כי אני ממש עצבנית עכשיו בגלל זה והייתי צריכה לפרוק קצת
המטרה כן הייתה .
לכל אחת יש מסיכות שהיא שמה לעצמה במשך השנים ,
כתוצאה מחוויות , ממקרים שקרו הסקנו מסקנות שהם לא בהכרח נכונות לגבי עצמינו והם מסתירות הטוב שלנו
שליחה יקרה, אני גם שליחה וגם לי יש קשיים, אבל זו זכות גדולה.. (אני קצת מוגבלת בזמן עכשיו, לכן אני כתבתי בקצרה, אולי בהמשך אני יענה לך תגובה קצת יותר מפורטת..)
לא כל כך אכפת לי מזה, הרי גם כסתם חבדניקית רגילה היה יכול להיות לי הרבה זכויות… והדברים שאני עושה כתוצאה מה״זכות הגדולה״ הזאת (כתוב יותר בפירוט בתגובה שניה… מוזמנת לגלול קצת למטה) לא עוזרים לי לחשוב אחרת
יואווו מדהיםם
קצת הזכרת לי אותי , גם אני משוועת ליחס.. לבד.
אני מנסה להתחבר לבנות, אבל בנתיים מרגישה -אבודה.
וואו, כל כך.
וואו, אני מזדהה איתך בחלק מהסיפור..
מה הכוונה מסכה? מה שאני רוצה להיות ומה שאני באמת אבל הסביבה לא רואה? לזה הכוונה?
אני אגיד מה נראלי המסיכה שלי בבית. בבית המסיכה שלי היא להראות החוצה שהכל טוב לי ונוצץ לי, ובאמת? לצערי זה לא ממש מתקרב לזה..
למסיכה יש משמעות עמוקה ואפשר לקחת אותה לכל מיני מקומות , סיטואציות ומקרים .
לדוגמא אני בן אדם מאוד רגיש.
אם השנים התחלתי להתבייש ברגישות שלי ולנסות לעשות כאילו לא אכפתי לי מאף אחד ושום דבר לא נוגע בי.
זה בדיוק מסיכה .רגישות היא מתנה. רגישות זה עומק ויופי של הנפש. כמובן היא צריכה להיות במידה מאוזנת .
וגם המסיכה שלך .את שמה אותה בגלל צורך שאת יודעת על עצמך , תנסי לזהות . תשתפי. יהיה טוב
אגב, השליחות גם לא הופכת אותי לאדם רוחני וטוב יותר, להפך… כאילו ביום חול אני בדרך כלל לא מתפללת כי סתם נמאס לי ואף אחת לא ממש בודק מה אני עושה אז כאילו מכפת לי… ותפילת שבת אף פעם לא לימדו אותי, ואין לי איך/איפה לברר ולשאול יהיה מוזר… ואמא שלי עוד מעיזה לפעמים להתלוננן שאני לא הולכת בשבת להתפלל בבית כנסת. כאילו הלו, אם היית רוצה שאני אתפלל כמו שצריך היית צריכה ללמד אותי, לא?!
אה וגם אני רואה סרטים וסרטונים מהההזה לא מתאימים כי משעמם לי כל היום ואף אחד לא דואג לי לתעסוקה או בודק מה אני עושה בכלל כל היום. ושלא תחשבו שלא ניסיתי, ניסית לחפש לעצמי תעסוקה ולא מצאתי כלום, וכשסוף סוף מצאתי דקה מיוחדת, דקה בה ההורים שלי לא עסוקים/יושנים, אמרתי להם שממששש משעמם לי כל היום. ומה הם ענו לי? הם ענו לי שילדה בגילי אמורה למצוא תעסוקה בעצמה. ילדה בגילי אמורה עוד הרבה דברים שאני לא, כמו לחיות בסביבה רגילה עם חברות משפחה ובי״ס רגיל! ולילדה רגילה יש אפשרות להשיג תעסוקה,כי את רוב היום ממלא הבי״ס ובשאר הזמן יש: חברות, משפחה, ספרים, חוגים, תחביבים, להיות עם המשפחה, לשמור על אחים קטנים… זה מה שילדה רגילה עושה כדי להעסיק את עצמה, ולני אין אפשרות לעשות אף אחד מהדברים האלו!!! והם רוצים שאני אשיג לעצמי תעסוקה…
זה נשמע ניסיון לא פשוט. לא הייתי במקום הזה אבל מקווה שהשם ישלח לך כוח והייתי ממליצה כמובן להתייעץ עם מישהו
ואי אחד הפוסטיםם באלי חיבוקקק
אם השאלה היתה בשביל באמת לשאול, אז אני חושבת שאחד הדברים החשובים כדי להצליח בכללי לעבור את גיל ההתבגרות, זה לדעת לשתף, להתייעץ עם מבוגר, ולא להתביש בזה שאני לא שלימה כי זה כולםם.. אני אישית נגיד התחלתי כל לילה לפני השינה להסתכל בתמונה של הרבע ופשוט לחשוב.. על מה שעבר עלי היום
אבל אמאלה כאילוט יש פחד כזה שאני בוכה, שאף אחד לא יראה, שאני מתשפתפת משהו.. שלא עבור לאף אחד.. נגיד עכשיו שאני כותבת פה זה אחד המעשים האמיצים בשבילי, מזדהות?
תודה.
צודקת זה כ"כ חשוב להתייעץ עם מישהו ,חבל שאני מבינה את זה רק לקראת סוף גיל ההתבגרות.
למרות שיש כאלה הטוענים שגיל ההתבגרות זה עד גיל 30.
את חכמה.
את באמת לא צריכה אותנו.