קטע שכתבתי, מחכה לתגובותת

היי שותפות!
אז כתבתי קטע על חברות (תנסו להבין לבד;)) ואני ממש אשמח לתגובותת שלכם;)
נ.ב
הקטע לא מדבר עלי ספציפית;)
—–
העיניים שלה מטפטפות, מערפלות את שדה הראיה, יוצרות שבילים עדינים על הלחיים.
היא פותחת את החלון שלידה, מתיישבת על העדן, מסיטה הצידה את הווילון הוורוד, לא טורחת למחות את הדמעות, יודעת שבמקומן יצאו חדשות.
היא עוצמת עיניים, חוזרת אחורה בזמן, רואה את עצמה יושבת על ספסל, נושאת עיניים לוהטות לחברה שלה.
היא שומעת באוזניה את הדי הקולות משיחתם, מאזינה לחוויות, לדיונים ולשיחות שמתנהלים שם.
היא פותחת עיניים, חוזרת להווה, חוזרת לעלבון, למריבה, להתעלמות.
האוויר הקריר של הלילה מרפרף על פניה, מלטף אותה, מנסה לנחם, לרפא את הכאב הצורב.
היד שלה נפתחת ונסגרת, מגששת סביבה, מחפשת יד נוספת, אובדת, יד שעד לפני שבוע ליוותה אותה בנאמנות.
היא נושכת שפתיים, משפילה מבט, סוקרת את התריסים הפתוחים, שולפת משם מגנט קטן,
נצבטת.
מהמגנט ניבטות אליה זוג עיניים חומות, נוצצות, פוני קטן שמוסט הצידה, שיער חלק שאסוף לקוקו גבוה וגולש בחינניות על הכתף הימנית וחיוך קטן שמחביא בתוכו רוגע מושלם. היא מרפרפת בעיניה על התמונה, נושכת שפתיים בכוח, נאבקת במבול שמתעקש לפרוץ ממנה.
היא הופכת את המגנט, מושכת פתק שמקופל לצדו השני.
"לעד נשאר חברות,
באהבה!"
המבול פורץ ממנה, מטלטל אותה, מרעיד את כל גופה.
כי זה לא קרה,
החברות הזאת, היפה כל כך, התפרקה בפתאומיות, יוצרת תחתיה חור גדול, מדמם.
והם לא נשארו חברות, וכבר אין אהבה.
—–
בסוף הדמעות שלה נגמרות, מתייבשות על הלחיים שלה, משאירות שם סומק אדום, חסר טבעיות.
היא מרימה יד רועדת, מנגבת את הריסים הרטובות, מסירה תלתל שובב מהמצח הגבוה שלה.
המבט שלה מתמקד בנוף הלילי, השקט, והעיניים שלה מתרוממות למעלה, סוקרות שמים כהים, מנוקדים במיליוני כוכבים.
'אלוקים'
השפתיים שלה נעות בלי קול, משרטטות אותיות ומילים.
'אתה אבא שלי, אבא אוהב,
בבקשה אבא, תנקד גם את השמיים שלי, הכהים כל כך, בכוכבים נוצצים, עליזים'.
היא מניחה את הראש על הברכיים, שומטת את הריסים, שוקעת לתוך שינה קטנה, חולמת על מיליוני כוכבים.