עומדת בזה

תודה לשותפה היקרה שהתראיינה מיוזמתה!

כפי שהתפרסם השבוע, עקב תאונת דרכים איבדה ל"ע את האפשרות ללכת.

היא מיוחדת במינה, בוגרת ושקולה ואפשר לראות את זה על כל תשובה שלה.

והראיון הזה מתפרסם בדיוק ביום בו כולנו ציפיה לגאולה שלימה, פרטית וכללית!

*רעיון חדש את מי לראיין? רוצה שנראיין אותך? שתפי אותנו ב: posts@shutafotbaderech.co.il

את זוכרת את הרגע שהמכונית הגיעה, את השנייה שלפני התאונה, ברגע שהבנת שהוא פוגע בך?
זה מהדהד בי כל כך הרבה. הרגע הזה שאני רואה את הגלגלים ממש קרוב… לפעמים אני מתעוררת בלילות ורואה שוב ושוב את השניה הזו

בת כמה היית כשנפצעת?
חמש עשרה

כמה זמן את ככה ?
שנתיים

את מקבלת את עצמך עכשיו ככה?
ברוך השם, כן.

היה רגע מסויים שבו הבנת / השלמת שהנכות הפכה לחלק ממך? שהתרגלת?
כשהתחלתי לראות את עצמי בכל הדמיונות והחלומות שלי בכיסא, הבנתי שהנכות הפכה להיות חלק ממני

מהו הדבר שגרם לך להשלים?
אולי זה ישמע מוזר, אבל החברות שלי, הן אלה שגרמו לי להשלים. כשחזרתי לתיכון, הן פשוט נתנו לי הרגשה של שווה בין השוות דיברו איתי רגיל, וכשסיפרתי על הנכות הן לא התעלמו. פשוט התעניינו בצורה לא מדיי חטטנית. אני באמת מודה להן מאוד!

לפעמים את מרגישה רגשות עזים שגורמים לך לרצות לקום מהכיסא ולחבוט במשהו, או סתם לרקוד? זה בטח מתסכל ברמות לא הגיוניות.
כן. בהתחלה הרבה יותר. כל לילה הייתי חולמת לקום, לרקוד, ללכת… עכשיו ברוך השם הרבה פחות אבל עדיין יש רגעים שאני כל כך מתוסכלת ונכנסת לאיזה בועה ואז ההורים שלי צריכים למשוך אותי חזק כדי להוציא אותי משם…

את מרגישה שנשארה לך טראומה (חוץ מהקטע הפיזי)? עולות לך חרדות לפעמים שפתאום משהו ישתבש? איך את חוצה היום כבישים (מבחינה רגשית, לא טכנית(?
כשחזרתי הבייתה אחרי אישפוז היו לי חרדות ברמה לא הגיונית (לסביבה זה היה נראה לא הגיוני) חודש לא יצאתי מהבית, יותר בגלל הטראומה מהתאונה מאשר בושה מהסביבה. ברוך השם היום אני כבר לא מפחדת. רק כשאני רואה אנשים חוצים את הכביש באדום אני מתחילה לרעוד ואז נרגעת.

איך הצלחת לקום ולהמשיך לחיות? זה בטח היה קשה!
כתבתי, החברות. ביום הראשון שהגעתי לתיכון אחרי התאונה הגעתי שבורה, לא הסתכלתי על אף אחת פשוט ישבתי דוממה.

כשחזרתי מהבית באותו יום ההורים שלי לא זיהו אותי…

כשאת מסתכלת היום על אנשים שהולכים, את מקנאה?
לא. השלמתי כבר. זאת אני וזה הם:)

איך את עושה דברים בסיסיים ביום יום?
הידיים שלי יחסית בסדר גמור כך שאני מסתדרת מצוין. יד שמאל אמנם לא יכולה לעשות דברים עדינים ורועדת הרבה, אבל אני ימנית אז מסתדרת מצוין ברוך השם, גם בדברים שצריך בשבילם שתי ידיים.

אני מתלבשת לבד, הולכת לישון לבד, כמעט הכל ברוך השם.

איך את מתמודדת עם אי היכולת לעשות דברים שאהבת ועכשיו בלתי אפשריים?
אהבתי לעשות ספורט מאוד. זה היה תחביב מאוד חזק שלי. החלום שלי היה להיות מורה לספורט.

כשקלטתי שאני לא אוכל ללכת יותר, נשבר שלי. החלום שלי הלך…

לפני כמה חודשים ההורים שלי מצאו מורה לספורט לאנשים כמוני. פעמיים בשבוע היא מגיעה אליי ומלמדת אותי תרגילים מיוחדים. יש לי חדר ספורט בבית וברוך השם אני שוב חושבת על האפשרות להיות מורה לספורט:)

התיכון מתחשב בך?
בהתחלה לא רציתי שיתחשבו בי. לא רציתי להרגיש מסכנה… אבל אז מישהי מהממת הסבירה לי שבסך הכל יהיה לי טוב שלא ישכחו אותי ויתחשבו בי.

אני לא יודעת מאיזה בחינה בדיוק את מתכוונת, אבל למשל העבירו את הכיתה שלי לקומת קרקע בשבילי, בספרייה עשו שאני אוכל לעבור בכל המעברים (אני מאוד אוהבת לקרוא) ועוד..

איך את מתמודדת עם תגובות (לפעמים רק ראשוניות) של הסביבה? את מרגישה רחמים מהסביבה ומהחברות?
מחייכת, ומספרת איך הגעתי למצב הזה.

אם אני מרגישה שהמישהי מסתכלת עליי ברחמים אני אומרת לה שאני לא זקוקה לרחמים, רק לקצת עזרה מדי פעם.

אני עוברת משהו דומה. איך מתרגלים למבטים האלו מכולם? להרגשת שוני?
מספרים מה קרה, אומרים שאנחנו אנשים רגילים בדיוק כמוכם שרק צריכים עזרה לפעמים, כמו כל בן אדם. בהצלחה, גיבורה!

את מרגישה ייסורי מצפון שאולי יש משהו שיכולת לעשות כדי למנוע?
אני זוכרת יום אחד שהייתי באישפוז, אמא שלי סיפרה לי שהיה משפט. והתברר שאני באמת לא הייתי אשמה. כך שברוך השם זה נחסך ממני.

כשאני נפגשת איתך, איך היית רוצה שאתייחס אלייך? לא להתייחס לנכות שלך בכלל? לשאול על זה טיפה?
דברי איתי רגיל, אם זה מגיע ממני אל תתעלמי ותעבירי נושא. תתעניני בלי מדיי הרבה חטטנות. תודה שאת שואלת!

את מפחדת מהעתיד (שידוכים, לידות)?
וואו. השאלה הגיעה אליי כמו בום לפרצוף.

הסבירו לי בבית הרפואה שלא יהיה לי בעיה בלידות בעז"ה השם. פשוט אצטרך בניתוח ולא בטבעי.

שידוכים, אני בטוחה שאם הקב"ה חושב שאני אצטרך להתחתן עם פלוני זה מה שיהיה. סומכת עליו בעיניים עצומות (אבל אני לא יכולה לומר שאני לא חושבת על זה בכלל…)

את מצליחה להבין שהכל מה׳ וכל מה שהוא עושה זה לטובה או שאת כועסת עליו על הנסיון שהוא נתן לך?
עכשיו, שנתיים אחרי התאונה אני כבר בכלל לא כועסת. מאמינה שהכל מהקב"ה, ולכל אחד יש את הנסיון שלו.

איך הסביבה קיבלה את זה? איך היה היחס של הסביבה אלייך בתור דמות עם נכות?
ההורים שלי דיברו עם אחים שלי אחרי שהסברתי להם איך אני רוצה שיתייחסו אליי. בחברה בתיכון הסברתי לחברות.

כשיש איזה ארוע משפחתי, זה בהחלט לא נעים… יש את אלו החסרי טקט, שיצעקו בקול "אוי, מסכנה, רחמנות" ויחבקו חזק, יש את אלה שיתעלמו ויעבירו נושא, ויש את אלה (מעטי מספר, לצערי) שיודעים בדיוק איך להתנהג.

בהתחלה, הדחקת את הנכות? כלומר, הכחשת שהיא קשורה אליך, שאת ה'נכה'?
ברור. לגמרי. לא הסכמתי להאמין, לא הסכמתי לדבר עם אנשים שיעזרו לי. כלום. עכשיו כשאנשים נתקעים באמצע משפט כמו "את לא יכולה לל… זאת אומרת…" אני משלימה- "ללכת. כן, ככה השם החליט בשבילי".

יש לך רגעים שבהם אין לך כח לנכות שלך? שאת רוצה שהיא פשוט תעזוב, וזהו.
היה, ונגמר:) זה חלק ממני, זאת אני, וזהו.

כעסת על הבנאדם שגרם לך לנכות הזו?
וואו איך כעסתי. עד שנכנס לי לראש שזה לא הוא, זה הקב"ה. הוא סידר את העניינים, למרות שבמשפט האדם הזה הפסיד.

עם מה את עוד לא מסכימה להשלים?
מה שההורים שלי מנסים להחדיר לי לאט לאט, ככל שאני מתקרבת לגיל השידוכים.

שאני לא אוכל להתחתן עם בן אדם בריא לחלוטין.

אבל אני נותנת לקב"ה לסדר את העניינים…

איך הצלחת להתגבר על ההרגשה שאת שונה, ולהרגיש שווה בין שוות?
כתבתי כבר כמה פעמים, החברות נתנו לי את ההרגשה הזו.

נכון שקיבלתי גם טיפול אצל אישה מדהימה (תקראו לזה פסיכולוגית, מה שאתן רוצות. בראש שלי היא פשוט אישה חכמה) שנתה לי את הכלים להבין הרבה דברים, אבל כשהגעתי לשטח ה'קרב', לכיתה, החברות פשוט הורידו לי את כל הפחד והאי נעימות, והפכו אותי לאחת מהבנות המקובלות. אני מודה להן מאוד!

את גיבורה! ותודה שהסכמת להתראיין!