לא שוכחים לזכור

על קידוש ה'
כשמזכירים את שמו של יהודי שנהרג בידי גויים נהוג להוסיף "ה' יקום דמו".
בתפילת 'יזכור' על יהודים כאלה, אנחנו מכנים אותם "שמסרו נפשם על קדושת ה'".
אבל במקורות יש דיון איפה יש קידוש ה' גדול יותר: במצב שאדם אכן מת על קידוש ה', או במצב
שאדם היה מוכן למסור נפשו על קדושת ה' אך בסופו של דבר נעשה לו נס והוא ניצל?
חז"ל מביאים דוגמא לכך מהסיפור של חנניה, מישאל ועזריה בספר דניאל, שהיו מוכנים להקריב את
חייהם על קדושת ה' ולהישלח לכבשן האש, אך בפועל נעשה להם נס והם ניצלו.
כאן מתקדש שמו של הבורא יותר. רואים לא רק את עוצמת האמונה של האדם, אלא גם את כוחו של
הבורא שהוא מחולל נס על טבעי ומציל אותו.
אבל האמת היא, שקידוש ה' הגדול ביותר (ואולי הקשה… ) הוא לחיות למען ה'.
כשיהודי חי, מגדל ילדים והולך בדרך התורה- בזה הוא מקדש את שמו של הבורא יום יום ושעה שעה.
לחיות כיהודי, זה קידוש ה' הגדול ביותר.

אז דווקא ביום כזה, שמזכיר לנו לא לשכוח את אותם גיבורים שלחמו כדי שנחיה. שמסרו נפשם למעננו ובמותם אפשרו לנו להמשיך להפיץ אור בעולם, אנחנו צריכות להעריך כל רגע בחיים ולחשוב האם אני חיה חיים מספיק משמעותיים?
חיים שניתנו במתנה וזכו להגנה בדם יזע ודמעות…כי במותם ציוו לנו את החיים.
ה' יקום דמם ותהי נשמת כל חללי צה"ל והמוסרים נפשם על קדושת ה' צרורה בצרור החיים.
(מעובד ע"פ דבריו של הרב מנחם ברוד)