בעלת תשובה

אני, ואת.
"מזל טוב!" קוראת המיילדת כשיוצאים השניים.
"מזל טוב!" נשמעת קריאה זהה כשיוצאות השתיים.
שני אחים, שעם לידתם ההבדל ניכר.
ושתי אחיות, תאומות זהות.
אחיות שסיפור חייהן עוד ישולב לנצח.
איגרות נשלחות.
אח ואחות ששומרים על קשר, ששמחים לשמוע בשורות טובות.
במיוחד כאלו שמעלות חיוך, מעלות רעיון.
"כמה יפה" אומרים האנשים. "הגדולה לגדול, והקטנה- לקטן".
השידוך מוסכם, בחרן ובכנען מורמות הכוסיות.
"לחיים".

"וזהו הפירוש הפנימי במאמר רז"ל 'שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן', דמצד עבודת לאה שהיא בחינת עבודת בעלי תשובה, הרי היא שייכת להחזיר עשו למוטב, מה שאין כן רחל שעניינה עבודת הצדיקים".

ומאז, הן גדלות על זה.
השידוך של כל אחת כבר מסודר.
כמה טוב.
והיא. בחורה תמימה, סקרנית.
מבררת.
מתיישבת בפרשת הדרכים, ורוצה לשמוע על החתן.

"שלום", היא פונה לעוברי האורח, "מהיכן האדונים מגיעים?"
"מארץ כנען", עונה האחד.
"האם מכירים אתם את יצחק ובניו?" היא שואלת.
"כן", כך השני.
"ומי הוא עשו?" העיניים נוצצות, מוכנות.
"עשו", הראשון מחמיץ פנים. "דומה לדודו, ידו בכל…"
"ויד כל בו" משלים השני, "ועוד משקר את אבא שלו, חסר בושה".

הם ממשיכים לתאר, לרכל.
ולא שמים לב לברק, שמועם.
ללב, שנופל.
'לא' היא חושבת, 'זה לא הגיוני'.
"ויעקב?" היא שוב שואלת, בעצמה לא יודעת למה.
"יעקב…" חיוך נמתח על שפתיו של הראשון. "כמה שאחיו רשע, כך הוא צדיק".
"איש תם", כך השני, "יושב אוהלים".
הלב שלה שוב נופל, הפעם לכיוון קצת שונה.

'בטוח שהם טועים' השכנוע העצמי עובד.
'אולי הם בדיוק ראו אותו בנפילה חד פעמית, או שמעו משהו וניפחו. עשו לא רשע'. היא מקווה.
היא חייבת לקוות.

אבל גם מפי הבאים אחריהם נשמעות אותן זמירות, גם הם לא מדייקים.
ואלו שאחריהם, ואחריהם.
והתמונה נעשית יותר ויותר כואבת,
מדוייקת.
אנשים אוהבים לדבר, אוהבים לדון בעוד מקרה מעניין.
מקרה כמו… כמו שני אחים שמצויים בשתי קצוות העולם.
ופותחת השיחה, זו שכל מילה ננעצת לה בלב, נובלת.
אנשים לא שמים לב, והם גם לא ישימו.

היא פונה לשדות. מסתובבת, חושבת, בוכה.
הדמיון שלה מתחיל לעבוד.
היא מדמיינת בית חמים ומתוק.
עם בעל צדיק. כזה שיושב ולומד.
היא מדמיינת אשה שמחה, שטוב לה בחייה. וילדים עושי נחת, שעומדים להקים אומה שלמה.

והיא מדמיינת את הבית הסמוך.
בית יפה, מלא בזהב, גנוב.
בעל שבקושי מגיע, עסוק.
ואשה… אשה ששותקת, אשה שרע לה.
אשה שאוהבת את ילדיה עד כלות, למרות אותו דמיון לאביהם.
דמיון מפחיד.

"למה???"
"למה אלוקים?"
הצעקה מהדהדת ונעלמת, נובלת.
כמוה.

ועל פי זה יש לפרש מה שנאמר 'ועיני לאה רכות ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה' רחל מורה על עבודת הצדיקים, צדיק דמעיקרא, 'יפת תואר ויפת מראה' בלי מום ופגם. ולאה מורה על עבודת התשובה, שזהו ענין הבכייה דלאה, 'ועיני לאה רכות' דבכייה קשורה עם עבודת התשובה".

את מקומו של הבכי תופסת הדממה.
כואבת, מתבוננת.
"אני יודעת שזה… שזה הצדק", היא פונה אליו.
הבורא.
"ורחל, ברחל יש משהו…" היא לא יודעת איך להגדיר.
"משהו יותר טוב ממני", המבט שלה מוסט בחדות ללמעלה.
"אני לא מושלמת" היא כנה. "לא כמוה".
"אבל… למה??? לי אין מקום?".

'אין מקום' ההרים עונים לה, מהדהדים.
והיא ממשיכה, בוכה.
את השנים הבאות היא מעבירה בצורה הזו.
בכי חונק, ריסים שנושרות, והלב…
הלב שחונק כל גרעין של תקווה.

"הוא הגיע!" אחותה נכנסת סמוקה לבית.
"מי?" היא מרימה את הראש מהמחט.
"יעקב, הבן של יצחק ורבקה".
משהו בלב שלה מתנדנד.
ואחותה… אחותה מחייכת, אין לה סיבה שלא.
החתן המיועד, הגיע.
כמה משמח.

לאחר כמה ימים החשש שלה מקבל צורה.
"אבא לא הסכים לשידוך בלי תמורה", כך מספרת רחל בחיוך שמכיר את אבא שלהן יותר מידיי טוב.
"אבא והוא סיכמו על עבודה של שבעה שנים שבסיומם נתחתן".
"כן?" היא שואלת, מעמידה פנים כאילו זה לא נוגע לה.
כאילו הלב שלה לא בוער מבכי.
"כן", רחל עונה, קמה לכבוד אבא שנכנס בפתאומיות לחדר.
אבל הוא, כאילו אינו רואה את רחל. נועץ מבט בילדה הגדולה שבחדר.
מבט מהורהר, מוזר.
מבט שילווה אותה בשבע השנים הקרובות.
ורק בסופן היא תעמוד על פשרו.

רחל מסתובבת בבית מלאה בריגושים.
אל הבית נכנסת השכנה, זו שאמורה לסדר את הכלה לקראת הטקס.
השכנה מארגנת סביבה מתאימה ומזמינה את רחל להתיישב.
"לאה!", קורא אבא שמביט מהפתח, "תתחילי להתארגן!".
"כמובן אבא", היא משיבה ופונה לחדר הסמוך.
"לכאן!", הוא עוצר אותה, "רחל, תפני את הכסא!".
שקט, הלם, מה אבא רוצה?
"אבא?" היא ממלמלת, לא מבינה.
"מי שמתחתנת היום זו לאה". הוא מכריז לחלל החדר. מבטו אטום, אותו מבט שהוא תקע בה בכל השנים האלו.
היא מחווירה, מחליפה מבטים עם רחל שלבנה לא פחות ממנה.
"אני אמרתי משהו!", הוא צועק.
רחל קמה, רועדת.
והיא… לאה, תופסת את מקומה.
תופסת את עתידה.
היא תופסת את הראש בין הידיים.
'זה לא הגיוני, איך? למה?'
היא ממש לא עומדת להרוס לרחל את החיים שלה.
אבל?… יש לה בכלל ברירה אחרת?
ופתאום, כמו ברק חוצה לה את חוט המחשבה.
זה… זה כל ממנו.
אלוקים שמע לה ונתן לה עתיד טוב יותר.
אבל… מה? היא? יעקב? הצדיק?
ורחל? מה יהיה עליה?
ומה יעקב יגיד כשהוא יגלה את זה?
היא… היא שמחה???
לא, היא לא. זה נורא מה שקורה כאן.
והיא מגלה ש…כן. באיזה שהוא מקום מוזר בלב, השמחה מתפשטת
שמחה על חשבון אחותה, איזו מן אחות היא?
היא לא מעזה להמשיך להרגיש, עדיף לא לשקוע במחשבות ופשוט לעשות את מה שאומרים לה.
להקדים את אחותה.

ובעוד שנים ילדיה ילמדו שהיא הקדימה אותה בזכות אותן עיניים נפוחות.
בזכות הרחמים.

לאחר כמה שעות לאה מוצאת את עצמה עם רחל בחדר, לבדן.
היא מרימה עיניים חוששות לאחותה, אין לה מה לאמר, אין איך לנחם.
רחל מתקרבת ובחיוך מסתורי לוחשת לה.
מה? איך? היא מקשיבה לרחל עד שתסיים.
חכם החתן שלה, שלה???
רחל מסיימת, מביטה בה עמוק עמוק.
והיא מחזירה מבט דומע, יודעת שכל מה שתתן לרחל לא יספיק, רחל נתנה לה ברגע זה משהו יותר גדול מן החיים.
רחל נתנה לה את העתיד.
"תודה", הגרון חנוק, מגיע לרחל הרבה יותר.
"מזל טוב" עונה רחל, מביטה לה ישר בעיניים, מבינה אותה יותר מכל אדם אחר.
הידיים שלהן נפגשות, נאחזות אחת בשנייה במגע קריר.
והעיניים גם, מביטות, עמוקות.
ושתיקה, שאומרת הרבה יותר מכל מילה.

לאורך השנים לאה שוב ושוב מוצאת את עצמה בצד.
ה' מרחם עליה ומביא לה ברכה, למרות היותה עקרה- היא נפקדת שוב ושוב.
לאה הרתה שוב, היא זוכה.
ברוך ה', ששה בנים כבר יש לה, ועוד כמה בנות.
זכתה, והם בני יעקב.
צדיקים, גיבורים, מיוחדים.
הילדים שלה.
והיא מבינה מה המשמעות של הריונה.
ידוע שיהיו ליעקב שנים עשר בנים שיקימו את העם המיוחד.
שש כבר יש לה, שניים לבלהה, שניים לזילפה.
ולרחל רק אחד.
כשהיא תלד בן, רחל תהיה יותר פחותה מהשפחות.

שוב היא פונה, אליו.
זה ששמע לה והביא אותה לברכה שכזו.
והיא מבקשת על אחותה, זו שנתנה לה כל כך המון.
היא זוכה ודינה נולדה.
ורחל זוכה, ובנימין יוצא לאוויר העולם.
ורחל, נופחת את נשמתה, נקברת על אם הדרך.
נקברת אמא גיבורה.

ולאה, ממשיכה.
זוכה, ונקברת ליד יעקב.
האדם שהיא מסרה כל כך הרבה בשביל להידבק בזרעו.

והרבי שלנו, מלך המשיח שדווקא מצאצאיה יסביר בדיוק מה היה הכח העצום שלה.
מה עומד מאחורי כל הסיפור התמוה הזה.
יעקב היה צדיק בן צדיק.
והיה גם קשור לעבודה שכזו, עבודה של צדיקים.
ורחל, רחל גם. נולדת בדיוק לכזו עבודה.
לעומת לאה, זו ששורש נשמתה שייך לעבודה של בעלי תשובה.
ליעקב יש שתי אופציות, והוא רוצה דווקא את הקטנה.
זו שקשורה עם עבודת צדיקים.
הוא רוצה ילדים שקל להם בחיים, ילדים שרק מתעלים מדרגא לדרגא מבלי להתעסק עם הרע, מבלי לברר אותו.
ולא, אלוקים אומר לו.
אתה תתחתן גם עם לאה, עם זו שעבודתה בברור הרע, בירידה שמביאה את העלייה הכי גדולה.
יהיה לך את ראובן, שטועה והבכורה תילקח ממנו כעונש.

יהיו את שמעון ולוי שיעקב יכעס עליהם.
יהיה את יהודה,שלא יעשה כבוד גדול במשעה תמר.
ויהיו כל ילדיה של לאה שהם אלו שיתעסקו בעיקר במכירת יוסף.

ויחד עם זאת, הם יתעלו, הם זרע יעקב, הם מיוחדים משל עצמם.
כי יהיה את ראובן, שלא ייטור ליוסף על הבכורה וינסה להצילו.
יהיה את שמעון, ולוי שיזכה לכתר כהונה ולוויה.
יהיה את יהודה שיידע לאמר חטאתי, ולחזור.
יהודה שמלכים ייצאו ממנו.
ויהיו את כל בני לאה, שעם הקנאה בבני רחל, יהיו מוכנים למסור את הנפש מול שליט מוזר ואכזר.
בשביל אח שלהם הקטן.
אלוקים יכל לברוא אותי ואותך מושלמות. הוא יכל שכל עם ישראל יהיו צאצאי רחל.
אנשים שרק מתעלים, עולים. ולא מבררים את הרע.
אבל הוא רצה דווקא אותי ואותך.
כי העולם לא מושלם, וכל עוד אנחנו בגלות ה' ככה ה' רוצה.
אותך.
ילדה כמוהם. ילדה שלא הכל הולך מושלם.
ילדה שנופלת וכואב לה.
ילדה של אמא גיבורה, ושל שבטים מיוחדים, של אנשים שירדו לעולם כדי לזכך אותו.
אנשים שהקימו חצי מעם ישראל.
שנופלים, קמים.
ורצים.