בחירה במבחן / 3

שחקנית ראשית
לפרק הקודם לחצי כאן

2 צפורים
"מה שלומך? איך הייתה הבגרות?"

"בסדר ב"ה, דווקא הרגשתי שהצלחתי"

"ב"ה! איזה כיף לשמועJ . איפה את? "

"עוד 10 דקות בבית.." מעדיפה כמה שפחות לפרט..

"רוצה לבוא לBASIC? מצאתי משו שיתכן ויעניין אותך"

"בטח! אני מיד מגיעה"

"מצוין, מחכה לך" פווו איזה נס! משחררת אנחה.. ממש 2 ציפורים, גם לא להיות לבד עם כל המחשבות וגם בלי תחקירים!

בחירה אמיתית
עולה לאוטובוס, מתיישבת ליד 2 בחורות בערך בגיל שלי… ושוב, הן עם מכנסיים… כנראה שהן תמיד היו באזור ורק לי הן לא היו בולטות. הן מדברות קצת בקול, ואני קצת מקשיבה.

"למה היא יצאה?? יאווו!" שתיהן תקועות בסמרטפון , מישהי כנראה יצאה מקבוצת ווצאפ…

אחת מהן מרימה טלפון. "אבל למה יצאת? ראית שניסנו לעשות שלא יהיה מעורב, אבל לא הסכימו אז מה נעשה??" היא נשמעת מיואשת.

"אז נדבר עם האחראית ויכניסו רק אותנו ורק אח"כ את הבנים, אנחנו ניכנס בצהריים ואם את ממש מתעקשת אז לא נשאר ללילה…"

שילוב של דמיון מפותח וקטעי משפטים מביא לי סיפור שלם. בחורה שלבושה מכנסי ג'ינס קצרות או חצאית קצרה בסגנון, מתנגדת להכנס לבריכה ביחד עם קבוצת בנים. פשוט לא רוצה מעורב ואפילו יוצאת מקבוצת ווצאפ בגלל זה.. וואו.. אולי הייתן צריכות לראות את החברות שלה בשביל להגיד וואו כזה. היא בחרה באמת. בדוק.

תוקעת את המבט בחלון. די בטוחה שאם הייתי בסיטואציה הזו הייתי מרגישה שלימה עם עצמי. כי יכולתי אחרת ובחרתי בזה! אבל אני לא.. אני בֶאמת יכולה לבחור?? שביל באמצע, גרביים אפורות והשפיץ של החסידיות בכיתה, לא ממש מאפשר בחירה.. 'עזבי מקום בחברה'  אני תוקפת את עצמי 'מה אם אותן בנות שאת בשבילהן דוגמא? מודל לסוג מסוים? לעזוב ככה את החיים האלה.. זה לשבור את הראש. של כולן..'  בגיחוך אני נזכרת בסיטואציה לא נעימה במיוחד…

כיתה ז, שיעור חשבון
המורה בסבב של ש.ב., כבר בהתחלה קלטתי שהפעם.. לא הכנתי. אני לא משקרת וכשנקרא שמי, הודאתי . את המבט של המורה, ו"אם בארזים נפלה שלהבת, הניה.." לא ממש שכחתי.. למרות שהן נאמרו במין צחוק. אז, התחלתי לקלוט איך אנשים רואים אותי מבחוץ..

וזהו. אם בארזים נפלה שלהבת, הניה.' עכשיו אני גם אומרת לעצמי.. 'אז מה?'

יורדת מהאוטובוס. נס שלפחות עם צניעות בסיסית הבעיה היא פחותה, לא רואה את עצמי חושפת את צורת הרגל או הבטן שלי.. אין לי זמן ללכת לכושר בשביל זה, אני מגחכת.

נכנסת לחנות. אמא מדברת בטלפון ליד המתלים, אני מתקרבת. היא מחייכת ומצביעה לי על השמלה.  השמלה מהממת, בול הטעם שליJ  המחיר קצת גבוה אבל אם זה יתאים די מאמינה שניקח את זה, עד שאני מוצאת משו יפה וטוב:) אני מודדת, הכל מצוין, איזה כיףף! אבל מול אמא והמראה, כבר פחות.

פתח צואר ח-נ-ו-ק
"פתח הצוואר קצת פתוח"..  היא אומרת, מודעת לאכזבה שלי שאני ממהרת למרוח על פניי.

"אולי אפשר לנסות לסגור" היא מהרהרת בקול, היא יודעת לתפור, אבל אחרי התבוננות קלה, זה בלתי אפשרי.. סוג הבד והסיומת לא ממש מאפשרים את זה.

אני מהנהנת הנהון דבילי, ונכנסת לתא ההלבשה.. פתאום חנוק לי. חנוק לי מדי. ואני דווקא רוצה לקנות את השמלה, ולא, לא אכפת לי מה'קצת פתוח'.. ' אבל עוד לא בחרת אחרת!' אני צורחת לעצמי בשקט 'לבחור? לקנות?' הכל מתערבל לי. נהיה לי חם. לפתוח כפתור? עדיין מפחדת.

תסכול עמוק מחוסר ביטוי עצמי.

קונפליקט רציני, בין צד אחד לצד שאולי לא נשאר בתוכי.

ואני. שחקנית ראשית במלחמה הזאת. נמאססס!!!