בחירה במבחן / 15

מסוכן לבטן
לפרק הקודם

יום שלישי. ערב.
"הלו הניה?" שייני, אחת החברות הטובות שלי.

"שייני! מה נשמע?"

"פצצה ב"ה!! מאיתך? נעלמת לי שם בתוך הבית, מה אומרת לבוא מחר לים?"

"אממ יש עוד בנות שמגיעות?"

"ממתי התחלת לחשוש מכמות? נו באמת הניה, מה עובר עליך??"

"כלום, סתם מעניין אותי לדעת מי.."

" את לא תעבדי עלי באוזניים.. חוי ונחמי צריכות לבדוק, לאה מגיעה. בעיקרון זה חמשתינו.. יש?"

"יש!" יש לי חיוך והחיים יכולים להיות גם תותים, מסתבר?

"ישש תנקס הניה!! יהיה כיף!"

***

יום רביעי.
ריח של הים. אוויר של חופש. אווירה.

'החלטנו בלי משחקים הניה' אני נוזפת בעצמי.  למרות שאני מרגישה חלק מכולם.. ופתאום, פתאום זה לא סוף העולם  שאחרות שומעות שלא הספקתי להתפלל עד עכשיו כשהשעה נושקת לאחרי 11, ואף אחת לא מסתכלת עלי מוזר.. ככה?!

מרחוק מציצים הגלים, הם זורמים. אני מצטרפת.

זורקת את התיק על החול, צונחת. אחרֵי 4 בנות. פטפוטים, צחוקים, חטיפים, כמה תמונות כי חייבים ויאלה המזכירה התורנית ש'לא הגענו לים בשביל לעשות רק את זה'. זזים.

10 דק' של שיחשוך רגליים בשפת הים, מחממות קצת איברים, חוי ונחמי מתחילות בשטויות החמודות שלהן , לאה ושייני התקדמו קצת לבפנים 'כדי לשחות נורמלי', ואני באותו מקום. לא יודעת לשחות ולא אוהבת להתלכלך סתם ובכלל הלחות הזאת מדביקה אותי גם ככה..

עוד כמה דק' ואני פונה אחורנית. מהורהרת. בכלל לא תכננתי לחשוב , לא על זה בכל אופן, ובכלל באמת רציתי להשתחרר. אבל כשאת לבד, והים מולך והשמים ממעל. אי אפשר שלא לחשוב. בכלל..

שווה מול שווה. אמת אחת. אני.

העיניים מושפלות, המילים מהדדות לי בראש. מכרסמת חטיפים, חופרת בורות קטנים בחול עם הידיים, חופרת לי בראש. בלב.

2 רגלים נכנסו לי לטווח הראייה . אני מרימה, שייני.

"מה הוציא אותך מהים?" אני מחייכת, שייני  האחרונה שתצא מהים, תמיד!

"זה" היא מסמנת עם הראש לכיוון הידיים שלי.

"זה?" אני מסתכלת עליהם בפליאה, "מה הם עשו לך?"

"כלום" היא מתיישבת "רק סיפרו לי שחברה שלי מוטרדת ממשהו או שמשו מפריע לה.. הא?"

היא תוקעת בי מבט ואני שוקלת להתפחלץ "רוצה לדבר ברור מה מצאת בידיים שלי?" אני מאלצת במין קריצה.

היא צוחקת "ה- סימן שלך הניה, שמשו מפריע לך, התנוחה הזאת של הידיים" היא מדגימה ואני צוחקת, 'ב"ה שיש מי ששם לב?'..

"אז מה הסיפור הניה?" היא משוטטת עם העיניים, תרה אחרי התיק ומושכת אותו בלי לקום.

"שום סיפור" דרמטי לפחות..

"ככה?" היא מעיפה אלי מבט מזוגזג.

אני שותקת. בוהה ב3 הדמויות שעוד משתובבות במים.

"תגידי שייני" אני עוד לא מסתכלת עליה, אבל מרגישה אותה ננערת "במה היית בוחרת? בעבודה קלה ושכר שווה, או עבודה קשה ושכר מותאם?"

"אממ בראשון" היא זורקת תשובה, אני נועצת בה מבט, היא רגילה לשאלות מתפלספות ממני, אבל שכך היא תענה?..

"את בטוחה?" היא מסתכלת עלי, קולטת שזה לא עוד אחת מהשאלות ה..

"לא, בכלל לא. על מה מדובר הניה? לא מתאים לך לבחור עבודה או מקום לריכוז רק ב2 הפרמטרים האלה.."

"כבר עבודה?!" אני מגחכת.

"לא , חח לא באמת, אבל הניה" היא מתרצנת "מעולם לא הטרידו אותך עניינים כאלו ברמה כזאת, תרשי לי לשער שיש משו מעבר..?" היא שולחת לי מבט שואל.

"מאשרת"

"אז לפני שאני אחשוב שזה פגישה , תתקדמי" היא אומרת את זה בכזאת רצינות שאני נשפכת.

אבל לא מתקדמת.

"הניה?"

"מה את רוצה ממני שייני?"

"לדעת מה עובר עלייך, יקירתי את לא 100" היא מסתכלת לי בעיניים.

דממה.
"די הניה, אני עקשנית לא פחות ואת יודעת את זה.. בואי נחסוך לעצמינו את ההקדמה"

אני מסתכלת עליה, ואז על הים. 'למה את לא מספרת לה הניה? מה כבר יכול להיות?'

"זה קשה לעיכול" אני מתריסה.

"מה, זה? כן ידוע" אני מביטה מופתעת, ואז קולטת את שקית הגומים בצורת קוקה קולה שבידיים שלה ומחייכת.

"גם זה שייני, וגם מה שעובר עלי.."

"יותר קשה מזה, אין." היא מציעה לי מהגומי הלזה "וחוצמיזה שאם ככה, זה מסוכן להשאיר את זה בבטן. אז תוצאי, הניה, אני פה" …