אפשר להצית אש במחסן מלא קש ולהבטיח שפירור לא יישרף? רק את. כי את כזאת מנוטרלת שכלית יודעת להפריד לא אני. אני לא. רק לי מתאים להאמין. טיפשה. אני שונאת אותך ואוהבת אותך ומתגעגעת אלייך ומבולבלת ממך. בגללך. בגללי. בגללי. זאת אני. זאת טעות שלי. אני טעיתי. אני טועה. אני נתתי לך, אני ממשיכה לאהוב אותך. בטח המשכת הלאה, מתאים לך. רק אני מסובכת עם עצמי. אכולת אשמה מחסן ריק נשמה שרופה. אני טעיתי. אני טעות. אני ממשיכה. כל יום.
דיי די את לא. את נשמה טובה. את תקומי מכל הכאב הזה.. תצליחי לשקם את כל מה שנשרף. לגלות שבכל משהו שרוף יש גם חלק שלם. חלק אלוק. תזכרי שבשבילך נברא העולם. ואין לי כוח לכתוב מדי מילים, אז מטביעה לך נקודה . ותזכרי שאת לא כלום כי אם יש בך ניצוץ אלוקי איך את כלום?! מתפללת עלייך. ❤️.
הרגע הזה, של המצפון שנוקף, של הלופ מחשבות שלא פוסק. של הכאב שנוגס כל פינה, של התחושה הקשה הזאת שקוראים לה אשמה והיא רק מורידה ומורידה, שואבת אותי לבור עמוק, בור שאני רק נופלת בו עוד ועוד ואין לו סוף. ואני טעות אחת גדולה, ממשיכה וממשיכה לטעות ועוד פעם לטעות טעות ואשמה צמד מילים מקסימות שעושות כל כך הרבה טוב על הנשמה טוב שלא נגלה ונראה כמובן. ובתוך כל הלופ הזה שרק הורס כל חלקה בתוך כל השחור הזה שאני מרגישה שעוד שניה נגמר לי האוויר לנשימה שאני חושבת פתאום על אבא שלי אבא שרוצה שרק יהיה לי טוב אני נזכרת שלפני מעשה זה בחירה חופשית אני מחליטה מה לעשות, זה בידיים שלי. אחרי מעשה זה השגחה פרטית. אז נכון על טעויות צריך לקחת אחריות אבל לא אשמה כזאת שמובילה רק למדרגה הכי תחתונה. מילה קטנה שמבדילה. יש לדעת שאני אשמה, לקחת על זה אחריות ויש להמשיך ולהתחבט בזה ורק להתכחש לזה כי אי אפשר לשאת את המצפון הכואב הזה. אז זה בידיים שלי הבחירה, אחרי שטעיתי אם להשלים עם זה ולתקן או להתחבט בזה ולהתרסק ובעז"ה אבא תמיד עוזר ויעזור ואצליח להתקדם.
הרגע הזה שאת קולטת שטעית וזו אשמתך הבלעדית הרגע הזה שאת רושמת על מודעת אבידה "אבדה אהבה, המוצא מתבקש להשיבה לידיי" הרגע הזה שאת מחייגת לפני שתתחרטי ומתנתקת מיד, אולי זה עוד לא אמיתי הרגע הזה שאין לך חברה כי ניתקת קשר. כי היא הייתה מידי טובה.
אחותי זה פסדר לגמרי לטעות!!! זה אפילו אנושי הייתי אומרת נשמה שלי אל תתבוססי עכשיו בזה נכון זה מאד לא נעים! אבל מה יעזור לך לחשוב על זה. תסתכלי רק על העתיד! עכשיו אני קוראת את בלמעלה… זה לא אמיתי? רק אתגר?? לא נורא אז יעני עניתי תגובה…
ואין על מי להפיל את האשמה, את האשמה ואת יודעת את זה. את יודעת שאם הם ידעו, הלך עליך בגדול את אפילו לא מסוגלת לחשוב מה יקרה אז, את מדחיקה את זה .\ אבל הם לא יגלו, את מבטיחה לעצמך ובסוף את יודעת שזה יתפוצץ. זה יבוא, את תראי, העיניים הסגורות הפתחו והלב השומר לא להיפגע יפעם כאילו עומד להתפוצץ
היי, האמת היא שכשעלה הפוסט הזה ממש התבאסתי, כי הוא כ"כ לא קשור לימים הקשים שעוברים על כולנו, את מי מעניינות הטעויות הקטנות שלנו, כשעמ"י מתמודד עם מאורעות קשים וכואבים כ"כ, (אין להם הגדרה, קשה? כואב?) אז בתחילה רק בכיתי, אח"כ התחלתי קצת לעשות פעולות טכניות, ועכשיו אני גם קצת מדפדפת באתר… והתגובות שלכן יפות ממש, מעניינות, הן פתחו לי הרבה כיווני חשיבה. רוצה להגיב כאן לכל אחת בנפרד, בעז"ה…
מבינה שהאשמה לא מובילה אותי לשומקום… אז מזכירה לעצמי ש"מטעויות לומדים" אבל הפעם זה לא רלוונטי, כי זה לא מקרה שיחזור על עצמו… אז מה שנותר לי זה רק להיות שלמה עם עצמי,
להבין שטועים, ומשלמים מחירים, ואלו החיים, ולקוות שאלו יהיו הבעיות…
סתם מעניין, זה נושא לדיון יש בעיה בלהיות יותר מידי שלמה עם עצמי? כי זו אני, אחת ששלמה עם הטעויות שלה, עד שלפעמים לא אכפת לה מהם…
25 תגובות
אפשר להצית אש במחסן מלא
קש ולהבטיח שפירור לא יישרף?
רק את.
כי את כזאת מנוטרלת
שכלית
יודעת להפריד
לא אני.
אני לא.
רק לי מתאים להאמין.
טיפשה.
אני שונאת אותך ואוהבת אותך
ומתגעגעת אלייך
ומבולבלת ממך. בגללך.
בגללי.
בגללי.
זאת אני.
זאת טעות שלי.
אני טעיתי.
אני טועה.
אני נתתי לך,
אני ממשיכה לאהוב אותך.
בטח המשכת הלאה,
מתאים לך.
רק אני מסובכת עם עצמי.
אכולת אשמה
מחסן ריק
נשמה שרופה.
אני טעיתי. אני טעות.
אני ממשיכה.
כל יום.
💚💚💚
💙
דיי די את לא.
את נשמה טובה.
את תקומי מכל הכאב הזה..
תצליחי לשקם את כל מה שנשרף.
לגלות שבכל משהו שרוף יש גם חלק שלם.
חלק אלוק.
תזכרי שבשבילך נברא העולם.
ואין לי כוח לכתוב מדי מילים,
אז מטביעה לך נקודה
.
ותזכרי שאת לא כלום
כי אם יש בך ניצוץ אלוקי איך את כלום?!
מתפללת עלייך.
❤️.
אמן, הלוואי.
יש בי ניצוץ אלוקי, אני חלק ממנו.
אני צריכה להזכיר את זה לעצמי כל הזמן
אני בת שלו.
אני לא יכולה להיות כלום.
בעז"ה.
כן כן תזכירי לעצמך,
את משמחת אותי ילדה,
את גיבורה.
😶🫥💔❤️🩹
🤍.
ילדה.
🖤🖤.
אמאא מה עשית לי..
מזדהה הכי שיש
הרגע הזה,
של המצפון שנוקף,
של הלופ מחשבות שלא פוסק.
של הכאב שנוגס כל פינה,
של התחושה הקשה הזאת
שקוראים לה אשמה
והיא רק מורידה ומורידה,
שואבת אותי לבור עמוק,
בור שאני רק נופלת בו עוד ועוד
ואין לו סוף.
ואני טעות אחת גדולה,
ממשיכה וממשיכה לטעות
ועוד פעם לטעות
טעות ואשמה צמד מילים מקסימות
שעושות כל כך הרבה טוב על הנשמה
טוב שלא נגלה ונראה כמובן.
ובתוך כל הלופ הזה
שרק הורס כל חלקה
בתוך כל השחור הזה
שאני מרגישה שעוד שניה
נגמר לי האוויר לנשימה
שאני חושבת פתאום על אבא שלי
אבא שרוצה שרק יהיה לי טוב
אני נזכרת שלפני מעשה זה בחירה חופשית
אני מחליטה מה לעשות, זה בידיים שלי.
אחרי מעשה זה השגחה פרטית.
אז נכון על טעויות צריך לקחת אחריות
אבל לא אשמה כזאת שמובילה רק למדרגה הכי תחתונה.
מילה קטנה שמבדילה.
יש לדעת שאני אשמה, לקחת על זה אחריות
ויש להמשיך ולהתחבט בזה ורק להתכחש לזה
כי אי אפשר לשאת את המצפון הכואב הזה.
אז זה בידיים שלי הבחירה, אחרי שטעיתי
אם להשלים עם זה ולתקן או להתחבט בזה ולהתרסק ובעז"ה אבא תמיד עוזר ויעזור
ואצליח להתקדם.
תודה מהדורה, עשה לי טוב לכתוב.
תודה לך, עשה לי טוב לקרוא אותך
מהממת❣️
מהממת!
אני שותקת, מעפעפת את טעויותי. בת אנוש. מרימה מבט נכלם לאלוקים, נבוך. מבקשת שאדע לבקש סליחה, שאצליח לתקן.
תן לי יד, אהבה בלתי תלויה. אתה אבא.
אשמה מכרסמת..
הרגע הזה שאת קולטת שטעית
וזו אשמתך הבלעדית
הרגע הזה שאת רושמת על מודעת אבידה
"אבדה אהבה, המוצא מתבקש להשיבה לידיי"
הרגע הזה שאת מחייגת לפני שתתחרטי
ומתנתקת מיד, אולי זה עוד לא אמיתי
הרגע הזה שאין לך חברה
כי ניתקת קשר. כי היא הייתה מידי טובה.
אוף💔
כתבת נוגע ממש!
וזה הדבר המתסכל ביותר שיש ואין את מי להאשים, וזה רק לקבור את הראש בכרית
הרגע הזה שאת קולטת שטעית
וזו אשמתך הבלעדית שאת מאשימה את עצמך לחינם, כי זה לא יעזור לך להתקדם. זה רק מפיל לתוך בור עמוק ושחור.
מצטנפת בשולי מציאות. מחכה שתעבור.
אמשיך לטעות. כמו שטעיתי.
אחותי זה פסדר לגמרי לטעות!!!
זה אפילו אנושי הייתי אומרת
נשמה שלי
אל תתבוססי עכשיו בזה
נכון
זה מאד לא נעים!
אבל מה יעזור לך לחשוב על זה.
תסתכלי רק על העתיד!
עכשיו אני קוראת את בלמעלה…
זה לא אמיתי? רק אתגר??
לא נורא אז יעני עניתי תגובה…
הרגע הזה שאת קולטת שטעית
וזו אשמתך הבלעדית
ואין מי שיעזור לך עכשיו.
את מרימה את הראש
לשמיים
מחייכת ואומרת
בעצם יש
אבא❤️🔥
ואין על מי להפיל את האשמה, את האשמה ואת יודעת את זה.
את יודעת שאם הם ידעו, הלך עליך בגדול
את אפילו לא מסוגלת לחשוב מה יקרה אז, את מדחיקה את זה .\
אבל הם לא יגלו, את מבטיחה לעצמך ובסוף את יודעת שזה יתפוצץ.
זה יבוא, את תראי, העיניים הסגורות הפתחו והלב השומר לא להיפגע יפעם כאילו עומד להתפוצץ
היי,
האמת היא שכשעלה הפוסט הזה ממש התבאסתי,
כי הוא כ"כ לא קשור לימים הקשים שעוברים על כולנו,
את מי מעניינות הטעויות הקטנות שלנו, כשעמ"י מתמודד עם מאורעות קשים וכואבים כ"כ, (אין להם הגדרה, קשה? כואב?)
אז בתחילה רק בכיתי, אח"כ התחלתי קצת לעשות פעולות טכניות, ועכשיו אני גם קצת מדפדפת באתר…
והתגובות שלכן יפות ממש, מעניינות, הן פתחו לי הרבה כיווני חשיבה. רוצה להגיב כאן לכל אחת בנפרד, בעז"ה…
ואת מתחילה לספר לעצמך כמה שזה אנושי ולגיטימי ובסדר
ואת בנאדם טוב ממש
לא נורא, קורה.
נשלם את המחיר של הטעויות שלנו ונעבור הלאה, זה חלק מהחיים
הרגע הזה שאת קולטת שטעית
וזו אשמתך הבלעדית…
מבינה שהאשמה לא מובילה אותי לשומקום…
אז מזכירה לעצמי ש"מטעויות לומדים" אבל הפעם זה לא רלוונטי,
כי זה לא מקרה שיחזור על עצמו…
אז מה שנותר לי זה רק להיות שלמה עם עצמי,
להבין שטועים, ומשלמים מחירים, ואלו החיים, ולקוות שאלו יהיו הבעיות…
סתם מעניין, זה נושא לדיון
יש בעיה בלהיות יותר מידי שלמה עם עצמי?
כי זו אני, אחת ששלמה עם הטעויות שלה, עד שלפעמים לא אכפת לה מהם…