היי, יש לי שאלה.
שאלה שיכולה להיות להרבה אנשים.
איך מתגברים על זה?
איך מתגברים על הדבר הזה שנקרא ביישנות?
אני מאוד ביישנית וזה ממש מפריעה לי.
אשמח לקבל עצות 😜
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
18 תגובות
איך מתגברים על זה ?
חשיפה .
הייתה לי חרדה חברתית .
לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים.
הדבר שהכי הפחיד אותי זה לדבר עם אנשים שאני מתביישת מהם( עכשיו בניקיונות לפסח מצאתי שאלון שהמורה עשתה בכיתה ח' וזה מה שעניתי לשאלה על מה הדבר שהכי מפחיד אותי )
ופשוט לאט לאט עשיתי דברים שאין לי אומץ .
עם הפחד כשהלב מפרפר הלכתי ועשיתי .
אני מתביישת ועם הבושה אני מדברת.
לאט לאט מלא תרגילים לשיפור הביטחון.
עשיתי דברים שלא היה לי אומץ אליהם .
שהתביישתי.
וזה כאב וגם אחרי שעשיתי הרגשתי בושה ופחד ונפלתי לפעמים וקמתי והמשכתי בנחישות .
אז במילה אחת חשיפה . לחשוף את עצמך ולעשות .
אני בכיתה י"ב .
בכיתה י' לא הצלחתי ליישר עיניים לאנשים.
היום אני יכולה לדבר מול קהל. לשאול שאלות . לגשת לאנשים . הפחד מאנשים לא נעלם . אבל אני ממשיכה איתו , חיה איתו , מדברת , עושה . ורותמת אותו כמנוע .
יקירה אני לא יודעת מה רמת הביישנות שלך אבל מה שתעבדי עליו היום זה מה שתיהי שנה הבאה .
בהצלחה!!!!!!! אוהבת אותך זה מסע קשה אבל במבט לאחור קסום ומלא בסיפוק עצמי.
ויאווו
גם אני אני לא לא לא יכולה להסתקל על אנשים בעניים
אני הכי מפחדת מבנות בגילי או בערך בגילי
אולי בגלל שאני לא רואה בנות בגילי הרבה כי אני שליחה😉
ולפעמים זה ממש גרועה שאני מגמגמת
ולא אומרת להן מה אני באמת אני חושבת
אני אנשה ותודה רבה😘
גם אני ככה, אבל אני פשוט לא מעזה לעשות כמוך.
איי
זה כואב לי
ואי מזה אין לי את הפחד הזאת..
אבל אני איתך לדרך ואני פה לעזור לך..
המון הצלחה חברתי!!!!
לפתח תחביבים ותחומי עניין שלאט לאט תצברי בהם ביטחון. ותכולי להראות או לספר לאנשים אחרים בביטחון על הדבר הזה
ולאט לאט לעשות צעדים פיצפונים של אומץ. לומר למישהי בוקר טוב. לשאול מה השעה אדם זר. לתת לחברה עיפרון. לחייך חיוך קטן. לספר מה אץ מרגישה לאדם קרוב…
מה שמתאים לך. צעד קטן וכשאת מצליחה אותו לעשות עוד אחד ועוד אחד..
ביישנות זו תכונת אופי, אני לא חושבת שזה עובר, פשוט לומדים איך להתמודד עם זה ולחיות עם זה בשלום ובכיף ולהבין שיש סיטואציות שבהן קשה לי יותר מבנות אחרות אבל למרות זאת אני מתגברת, למרות זאת אני עושה את הצעד שלי…
אוהבת
תקשיבי מהממת 🤩
אין לך, פשוט אין לך ממה להתבייש!!!
את מתביישת לפנות לבן אדם?? הוא בנאדם, כמוך. אז למה שתתביישי ממנה??
כשנמצאים בקיצוניות אחת, כדי להגיעה לאיזון צריך ללכת לקיצוניות השניה
תפתחי. אל תחשבי. תפעלי.
איי אני קוראת פה את התגובות ופשוט כואב לי, די, אאוץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץ
אני ביישנית ברמות ואני לא רוצה לפרט לאילו רמות זה הגיע
קשה לי קשה לי קשה לי
אני שליחה ואני לא נפגשת עם בנות ואנשים ברחוב ואני לא יכולה להתמודד עם הביישנות שלי.
#צרות של שליחות#
וואי אין לי ה להגיד לך אני לא מכירה את זה (יש לי שפעעע של ביטחון עצמי)
אבל זה ממש קשה! יש הרבה כאלו שאני מכירה.
מאחלת לך פוללייםם הצלחות ושתתגברי על זה
אחרי הכל- אנשים לא באמת מפחידים…
ואני אגיד לך משהו שכל הזמן אומרים לי? ממני אין לך מה להתבייש!!
אז בהצלחה ענקיית!
וואו
אז קודם כל, אני מכירה את התכונה הזו מקרוב:)
הייתי ממש כמוך ולאט לאט פרצתי את מחסום הבושה.
תתחילי בצעדים קטנים:
*להגיד בוקר טוב כשאת נכנסת לכיתה.
* לשאול חברה מה היו הש"ב.
* ליזום הליכה עם חברה
* לנסות לדבר מול קבוצה של בנות.
מעשים שהם לכאורה לא משמעותיים, אבל לאט לאט את תראי שיהיה לך אומץ והביישנות שלך תתאזן.
ביישנות זאת תכונה מהממת ברמות אבל במידה
כי לפעמים התכונה הזאת חוסמת מלהתקדם ולפתח קשרי חברה, וזה מעצבן ממש.
מקווה שעזרתי לך ובהצלחות!!
היי, השאלה שלך נגעה לי ללב אז אני אגיב 🙂
אני רוצה לשתף אותך ב- אני לפני כמה שנים (בערך 7;) ) עולה לכיתה ט'. עשרות בנות בכיתה.
הייתי מאז ומעולם ביישנית ושקטה יותר אבל ביסודי זה לא הפריע לי בכלל.
פתאום – מבול.
כמויות בנות בכחול ותכלת, כולם דעתניות, לכולם יש המון המון מה להגיד, ולהגיב, ולהראות.
קיבלתי חרדה חברתית. כל הפסקה הייתי הולכת לאיזה חדר הקבצה ופשוט בוכה.
לא הצלחתי להבין איך *אני* הקטנטונת אמורה למצוא את המקום שלה בתוך כל הדבר הזה.
עברתי חודשיים קשים מאד. מבחוץ הכל היה סבבה, אבל בפנים – את יכולה רק לתאר לעצמך.
אני אדגיש – זה לא ליקוי חברתי או משהו כזה, עד כיתה ח' היו לי כמה חברות טובות ומעמד יציב בחברה. זה פשוט חרדה מטורפת מלדבר – מה יחשבו עלי, לא עניתי תשובה בחיים. במעגל של יותר מ3 בנות שתקתי.
עד שזה הגיע לנקודה מידי נמוכה, בלי לפרט – הבנתי שאני צריכה לצאת מזה. אז עשיתי לעצמי לוח יעדים אישיים.
לדוגמה:
לענות תשובה בשיעור (שזה היה בשבילי….) – המורה שאלה המשימה שלי הייתה לספור עד 5 ופשוט להגיד את התשובה שלי.
להגיד כל יום בוקר טוב ל3 חברות חדשות, שלא דיברתי איתן עד היום.
פעם אחת אפילו לקחתי כמה אוטובוסים עד שהגעתי לחלק של העיר שאף פעם לא הייתי ופשוט כל הדרך שאלתי אנשים אי ךלהגיע…
אנשים סביבי מגדירים את 4 התכונות החזקות שלי כ: מודעות עצמית, ביטחון עצמי, רגישה וחכמה.
גם אני חושבת ככה 😊 ולקח לי הרבה זמן להבין שזו לא גאווה לומר את זה….
נדלג על השנים היפות שהיו לי בהמשך התיכון ונגיע למצב הנוכחי…
היום – אני לאחר סיום הלימודים, בשנה הראשונה שלי בעולם העבודה. התקבלתי לחברת הייטק גדולה, (והראיון זה חלק בפני עצמו) וחלק מהתפקיד שלי הוא הצגת פרוייקטים ללקוח. כן… שמעת נכון.
להציג את עצמי, התפקיד בחברה, מיומניות וכו'….
לפעמים כשאני בדרך לעוד פגישה עם אנשים מלחיצים, שצריך שהם ירצו לקנות ממנו את החלקים האלה בתוכנה וכו'. אני נזכרת בעצמי של פעם, נושמת עמוק, ויודעת שה' מכוון לכל אחד את המסלול שלו שהכי מדויק לו.
זו התגובה הארוכה בהסטוריית האתר נראה לי 😉 או לפחות הכי ארוכה שלי. אבל לשבור את השיאים של עצמי זה התחום שלי – וממליצה לך מאד, שיהיה גם שלך….
וואו, את נשמעת בחורה (או אישה כבר?) בנויה ממש.
אהבתי מאד את הרעיון של 5 שניות. אימצתי…
ואיזה כיף שמישהי גדולה מגיבה, תגיבי עוד פליז, זה נותן פוש בוגר לכל דיון.
תגובה מאד יפה ומעניינת.
יש לך כיווני חשיבה מקוריים, וכיף לנו שאת מגיבה פה
זה עצוב ממש מה שאת מספרת.
לי זה קרה אותו דבר (פחות או יותר) רק בכיתה ו'. הייתי ילדה יותר קטנה ממה שאת היית ופשוט רעדתי לדבר בחברה מרוב הלם, לתפוס את המקום שלי.. במשך הרבה זמן הייתי הפראיירית של הכיתה.
עד היום יש לי חרדה חברתית, כנראה נולדתי עם זה. אבל זה קשה מאוד, כי לסביבה אין סבלנות ועוד כמה כלים שכולן צריכות כדי להתמודד עם בנות כמונו.
💔
את מהממת.
מזדהה מדיי
היי ורד, זה נכון שהחברה מאד לא מכילה אנשים מיוחדים ורגישים כמונו.
אבל תמצאי בעצמך את האומץ לעשות, ה5 שניות האלו – זה פשוט לעשות את זה בלי לחשוב.
את סופרת עד 5 ו – עושה.
זה מאד מאד עוזר, מנסיון…..
בהצלחה❤️❤️
יוואוו תודה לך..
בדיוק אתמול העזתי לעשות משהו שהפחיד אותי במשך מלא זמן.. ניסיתי את השיטה שלך.
אין עלייך
תודה ענקית😍
היי 💕 לראשונה בחיי אתמול פתחתי את הפה במעגל חברות גדול.
היה לי משהו לומר, כרגיל לא העזתי. נזכרתי בך…
ספרתי עד 5 ופשוט אמרתי את זה. אני לא יודעת מה חשבו עלי אבל אני חיה וקיימת.
פשוט תודה! את אלופה!!
לכל המוחרדות חברתית.
סבלתי מזה במשך יותר משש שנים (את זה אני יודעת כי בתחילתן חשבו שיש לי משהו אחר וזה היה זה ברור לי…)
ומה שקרה זה שאמרתי שאני יכולה להתגבר על זה לבד וזה עניין של עבודה עם עצמי ואני רק צריכה להמשיך להתאמץ ולהתגבר עד שיום אחד התפוצץ הכל ואחרי כמה ימים הייתי בכיתה אחרי שלא הייתי איתן במשהו שנורא גיבש אותן והצלחתי להגדיר לעצמי שאני מפחדת מהבנות בכיתה שלי שזה היה לי הלם כי בלב שלי אהבתי אותן ממש רק שלא העזתי להראות את זה כמובן.
זה היה יחסית בסוף התיכון ובאותה פעם הבנתי אחת ולתמיד שאני לא יכולה לבד ואז נכנסתי לתוך מסע של 'לבקש עזרה' כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים וכן, לפני זה דיברתי מלא זמן על זה שאני לא צריכה עזרה ולא צריכה טיפול ואני יכולה בלי וטיפול זה משהו שסתם דוחפים היום לכל אחד ואין כסף וכו'… אבל תפסתי את עצמי כי ידעתי שאין לי ברירה ושאני רוצה לחיות! הבנתי שאני כבולה ושאני לא אוכל לעשות כלום עם החרדה הזו, אני לא הייתי מסוגלת לגשת לבת בכיתה מי מדבר על אנשים זרים שזה כולל לקנות משהו בחנות או לשאול את הנהג אם הוא עובר במקום מסויים זה אומר שהייתי יכולה ללכת לאיבוד ולא לדבר עם אף אחד חוץ מאמא שלי בטלפון (שלא נדבר על שיחות טלפון עם זרים!) קיצור לא אמשיך לפרט כי זה בטח מוכר לכן… הבנתי שככה לעולם לא אוכל לצאת לחיים ואני עוד מעט מסיימת תיכון וצריכה ללמוד, לעבוד, מתישהו גם להתחתן…
אז עשיתי את זה. הלכתי לטיפול וזה היה לא קל בכלל, לא התהליך שלפני ולא התהליך של הטיפול…
גם להגיע למפגשים עצמם לא תמיד היה קל במיוחד בהתחלה…
אבל הגעתי וידעתי לקראת מה אני הולכת וידעתי שאני באה לעבוד קשה.
כמובן שהיו תגליות והפתעות והיו שלבים שלא ידעתי איך אני ממשיכה וגם היו פעמים שגיליתי שהגזמתי והכל טוב, רק הייתי קשה עם עצמי וציפיתי מעצמי ליותר מידי.
בחנו אותי לפני הטיפול במבחן חרדה וקיבלתי שישים ומשהו אני חושבת (לא זוכרת במדויק כבר) ובסוף הטיפול (כעבור כמה חודשים- מתחילת הטיפול הממוקד, ממש לא מתחילת התהליך…) קיבלתי שלוש עשרה שזה רמה של בן אדם סטנדרטי!
נכון שזה עלול לחזור כי בכל זאת לי זו הייתה הפרעה… אבל אני ב"ה במקום מדהים כיום בקטע הזה, כן יש תמיד לאן להתקדם ואני מציינת לעצמי לפעמים שאני צריכה לדבר לקהל נגיד גם אם זה לא באמת חשוב לעשות את זה כי *בשבילי* זה חשוב כדי לשמור על ההתקדמות (וכי בזה עדיין יש לי פחד, לא התקפי חרדה אבל כן לחץ ופחד ומן מועקה)
ראיתי שיש בנות שכתבו פה שהן עושות את זה והן באמת מדהימות אבל אלו שעוד לא יצאו מהלופ הזה תדעו שהגבורה הכי גדולה היא להכיר בכוחות הנפש שלך ולדעת מתי הם נגמרים, מתי את לא מסוגלת כי את כבולה ואת לא יכולה לפתוח לעצמך את האזיקים ואז לבקש עזרה.
לקפוץ למים, פשוט, הפחד לא יעלם לבד (מדברת על פחד מטיפול) ולהודות שזה זה ובאמת זה מה שנכון לעשות פשוט מפחדים ומותר לפחד זה טבעי.
ואם את לא מפחדת אז מעולה. בכל מקרה נצלו את זה שבימינו יש מודעות כל כך גדולה לזה וידע ואפילו מימון מקופות חולים ויש משהו שממשרד החינוך צריך רק לברר.
אני ספציפית הייתי בטיפול CBT שזה בעיקר טוב לטיפול בחרדות והוא ממוקד והתנהגותי, הוא מוכח כיעיל מאוד לזה. (אני מן הסתם אחת ההוכחות 😉)
אבקש מהאתר להעלות את זה למרות שזה ארוך (אני חושבת, לא בדקתי…) כי אני כתבתי פה דברים ממש חשובים אני חושבת… חשוב לי שבנות פה יראו את זה.