אבא שמר עלי
כשהעולם מזדעזע, יש כמה צורות להתמודד…
בית קטן, מלא אנשים שהולכים וחוזרים,
וילד קטן, צמד פאות בלונדיניות יורדות על לחיו, שמחפש את אבא, ועיניו התכולות מאבדות את המבט הילדותי התמים ששכן בהן.
"איפה אבא?".
התשובה מתמהמת.
העינים הטהורות כמו מפילות את מעטה הזכוכית שעליהן.
וילד קטן, שמתבגר ברגע אחד, מבין שאבא הלך, ולא יחזור.
הוא מסתכל על האנשים שמסביב, קולט את העינים המזועזעות, המבטים הכועסים, את הלחישות. רואה את שני השוטרים שיוצאים מהבית, ויודע שמשהו רע מאוד קרה לאבא.
אמא מנסה להרים אותו,להסביר, לחבק, לנחם, להבטיח שהעולם שלו לא ירעד יותר, הוא לא שומע, לא מקבל.
הודף את הידים שמושטות אליו ורץ לחדר, נשכב מתחת לשמיכה ומסובב את הראש לקיר, נתקל בתמונה שתלויה עליו בגובה העינים שלו.
אבא והוא, יושבים על גזע עץ כרות בחורשה, והידים של אבא פורטות על הגיטרה השחורה, ובעינים שלו מתחבא חיוך ענק.
מזכיר לו שגם כשחושך של הלילה מפחיד אותו, אבא שומר עליו.
אבל עכשיו אבא כבר לא כאן, ואין מי שישמור עליו בלילה.
ויד קטנה נשלחת אל התמונה, תולשת אותה מהקיר.
בלי לחשוב פעמים, הוא קורע את אבא מהתמונה, מפורר אותה לפרורים קטנים.
אין לו אבא יותר, לעולם.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
20 תגובות
אווץ'
??
אוהבת את הכתיבה שלך:)
צמרמורת- –
?
ואת כותבת מדהים!!
?
תודה…
אוצצ'
כמה ילדים כאלה יש:( שאיבדו את אביהם ככה פתאום.
כמעט כל יום את שומעת על עוד תאונת דרכים, קשה ?
—
אהבתי נורא שהבאת כאן את הגישה של אותו הילד להתמודד עם חסרונו של אביו, כמה תמים ונאיבי, כמה מתוק ?
פוסט מדהים!!
לפעמים זה טוב להיכנס לפרופורציות ולהבין שזה שיש לי אבא זה לא מובן מאליו.
תודה לך עלזה, הודיה ??
קצת קשה לומר בהקשר הזה בשמחה, אבל שיהיה…
אני בכיתי כשכתבתי את זה…
[זה לא אמיתי]…
הצילו, מה זה?
?.
אני מכירה אותו. אותן.
עיניים תכולות, גדולות, ועצובות כל כך.
ילדון קטן, יתום.
–
אוף, למה יש כל כך הרבה צער וכאב בעולם הזה.
מתי כבר יגיע הסוף – – –
נ.ב. הכתיבה שלך יפה ונוגעת.
תודה.
אוצצ שלקחתי אתזה אחרת
סלחו את החוסר אמונה,
אבא-ה'
ילד-עכשיו ספציפית אני
וואלה אני רואה עכשיו רק חושך, לא קורעת את אבא מהתמונה אבל כן מחביאה או מטשטשת את דמותו של אבא, יודעת (ניראלי) שהוא קיים אבל..
העולם הזה רע!
אוף, היום גיליתי סופית כמה רע.
מקווה שזה יעלה עם כל ה'כפירה';)
כשכתבתי את זה, זה היה אחרי ששמעתי משהו שערער אותי.
ואז חשבתי לעצמי שאנחנו לא יכולים להאמין לאף אחד, גם לא לעצמנו.
מדהים אותי לראות איך כל אחת לוקחת את זה לכיוון משלה.
שרקוש חיימשליי
אני מבינה אותך.
גילינו ביחד כמה העולם רע היום..
כמה הוא הזוי..
וכמה התמודדות יש בו לאנשים שנבחרו…
מותר לך לחשוב ככה.
במיוחד אחרי מה שקרה…
אבל תראי גם כמה טוב..
את תראי שיהיה לה כוח.
להם…
זאת תגובה כלכך זהה למה שהרגשתי.. אלוקיםםםםם
הודיה את מדהימה
אני עכשיו הכי הכי אמיתית שאת פשוט מדהימה!!!
ילד מסכן וחמוד שליי
הוא פשוט נכנס לי ללב. הכתיבה שלך נכנסה לי ללב
והקטע האחרון ממש הצטמררתי
אוף אוף אוף
גאולהההההה
כאב לי כל כך לקרוא
כל כך.
שאין לי איך לתאר.
הכתיבה שלך, והמילים… שאני שוב יזכיר שזה כואב?
אמא.
אוף… וואי… אני לא יודעת מה לכתוב…? עצוב… פשוט עצוב מדי.
אוצ"' הודיה.
מדי כואב.
כואב כי זה כל כך אמיתי. ועצוב. וכתוב בצורה מדי נוגעת,
אוצ'.
יש לך כתיבה מהממת, השארת אותי עם צמרמורות…
אוף, שיבוא המשיח כבר, אבא.
אבי כל היתומים. תשלח לנו אותו.
ועד אז – שמישהו יחבק בבקשה את כל הילדים האלה בשבילי.
ויבטיח להם שיבוא יום,
וגם אבא שלהם – יחזור… ❤
הכתיבה שלך.. זה כלכך מחבר..
שאני מרגישה את זה..
את עצמי בקטן. הולכת. ובוכה וקורעת וצורחת. ולא מאמינה..
זה כזה מוחשי. ושורף..
ותמיד יש בנו את הילד הקטן הזה..
התמים הזה..
שהוא מאמין בתמימות.
שהוא לא רואה את כל המציאות.
שמקבל אותה בצורה כזאת..
ולא יודע להתמודד. שמתייאש.
שהורס לעצמו..
מזדהה איתו.
כלכך.
אורטלייי ❣
זה מה שיוצר את האנושיות שלנו…