תקיעה הרמונית

הסיפור שלנו בעמוק יותר
נכון שלקרוא מאמר כתוב על איזה חג שמתקרב נשמע משעמם, אבל בואי שניה, אולי יש פה נקודה שתשנה לך מהתחושה כלפי ראש השנה, וזה יכול להיות שווה את זה.

מדברים כל כך הרבה על כל החגים. אפשר להעלות רגע כמה שאלות בסיסיות?
אנחנו יודעות שבראש השנה ישנם שני עניינים עיקריים סביבם הכל סובב. אם תשאלי אנשים עם ידע בסיסי ביהדות מה מהות היום של ר"ה, כנראה חלק מהם יענו שזהו יום המלכת ה' על העולם, חלק יאמרו שזהו יום הדין, וחלק יציינו את שניהם.

איך שני העניינים הללו מסתדרים ביחד? אם הקב"ה הרגע הוכתר כמלך, למה מיד צריך גם דין? לעומת זאת, אם העובדה היא שאכן ישנו דין, סימן שהוא כבר מלך ולא צריך להכתיר אותו ככזה.

נגיד והתשובה היא שיום הדין הוא הוא מרכז היום. אם כן, לשם מה עשרה ימים לאחר מכן, ביום כיפור, אנחנו מקדישים יום שלם לצום ותפילה בבית הכנסת? אם כבר היה דין בראש השנה, מה החידוש הגדול של יום כיפור?

נגיד והמלכת ה' הוא העניין החשוב ביותר בראש השנה. מה נראה לנו שאנחנו? בוראי עולם? מה זאת אומרת להמליך את הקב"ה? משחקים פה איזה משחק של כאילו – הקב"ה עומד מולנו בכניעה ואנחנו מחליטים בכוחנו הרב האם לעטור כתר מלכות על ראשו או לא?

אז נגייייד שר"ה הוא גם יום הדין וגם יום המלכת ה', ונגייייד שהבנו למה אנחנו אלה שממליכים אותו על העולם, למה דווקא על ידיי שופר? אז כתלמידה חכמה, את תעני מיד שכך בעבר המליכו מלכים, ואת צודקת, אבל בעבר נערכו עוד מנהגים רבים שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם. למה דווקא תקיעת השופר נשמרה בכזו אדיקות וקנאות?

אז ככה. בראש השנה באמת ישנם שני עניינים. לגבי העולם כולו – זהו יום הדין, אבל לגבי היהודים – זהו יום ההמלכה.
מה זאת אומרת?

הקב"ה הוא לא דיקטטור, ומעולם לא חיפש להיות כזה. אנחנו טועים לחשוב שהוכנסנו לעולם בכוח, חיים בכוח, לומדים תורה ומקיימים מצוות בה-מון כוח. למה בכוח? כי, אממ, פשוט, הרי, ה' הוא בורא העולם והוא אמר שאנחנו צריכים לקיים מצוות, ואם הוא אמר אז חייבים, ובכלל – אני מפחדת לראות מה יקרה אם פתאום אני לא אנהג לפי כללי התורה.

אז לא. שוב, הקב"ה הוא לא דיקטטור. הוא מלך, מלשון המלכה. ההמלכה הזו חייבת לבוא מתוך העם. במקרה והוא ממליך את עצמו – הוא אינו מלך, הוא מושל אקטיבי מול עם פסיבי. אבל ה' הוא דווקא מלך, ובין מלך לעם ישנה מערכת יחסים פעילה, יש פה שני צדדים אקטיביים.

הקב"ה לא מעוניין בדיקטטורה. הוא יכול להיות דיקטטור לעצמו גם מבלי לברוא את העולם. ואם הוא ברא אותו בכל זאת, זה לשם הקשר הדו-צדדי איתנו.

לכן, פעם בשנה, אנחנו נעמדים מולו ומבקשים לחדש את הקשר איתנו. מראים לו שלא שכחנו ממנו, שאנחנו זוכרים אותו, למרות שאולי לא תמיד נראה כך. שמצידנו – הוא עדיין מלך. מצידנו – עדיין קיימת מערכת יחסים, ואנחנו עדיין מאמינים בה ונותנים בה אמון מלא, למרות העליות והמורדות הרבות שאנחנו חווים במסגרתה.

הקב"ה בעצמו מבקש מאיתנו שנבקש ממנו להמליך אותו עלינו. נשמע מגוחך?
זה הכי רציני בעולם. הוא רוצה להיות מלך. הוא רוצה קשר איתנו. הוא ממש לא רוצה להיות מושל. ברגע שבעינינו נראה אותו כמושל, הוא לא צריך או מעוניין בעולם.

למה? כי כל מטרת בריאת העולם היא דווקא לשם גילוי הקשר בינינו! ובין מושל לבובות על חוט אין קשר, אין יחסים. יש מסך שחור. אין לו טעם ביהודים-על-חוט. אז פעם בשנה הוא שואל אותנו: תגידו, אתם רוצים אותי או לא? אתם מעוניינים בי כמלך או לא? יש בכם רצון לעבוד למען הקשר שלנו?

אם נאמר כן – הוא יהיה הכי מאושר בעולם. אם נאמר לא – מה יש לו לעשות… הוא – חתן, אנחנו – כלה, הכלה לא רוצה להתחתן..? עצוב, חבל, כואב, אבל הם לא יתחתנו בכוח! בקשרי נישואין הוא בעל, לא דיקטטור! אם לא – אז לא.

כתוב ״באתי לגני אחותי כלה״. אפשר לטעות ולחשוב שההסבר המילולי הוא – באתי לגני ואז אחותי נהייתה כלה, אבל זה לא הסבר נכון. ההסבר המדויק הוא – באתי לגני, למה? כי אחותי כלה. אם אחותי לא כלה, אין לי טעם בשום גן.

וכאן הבנו את הנקודה הבאה; אם ישנה המלכה, סימן וברור שישנו גם דין.

כל עוד הכלה לא רוצה להתחתן – אין טעם לחפש בית. אבל אם היא אומרת כן – עכשיו צריך לבדוק כל פרט ופרט בדירה שלהם! באיזה גודל המטבח, כמה כלים עוד צריך לקנות, אילו קירות דורשים צביעה.

מצידנו – ביום הזה אנחנו ממליכים את ה' על העולם. מצד הקב"ה, ברגע שהוא שומע את ההסכמה הזו, פתאום כל מה שלא היה חשוב לו לפני כן, חשוב מחדש! כל האפור המת הזה נצבע בחיים. היהודי מעוניין במלכות? סימן שעכשיו צריך לדון את העולם כולו ולבדוק היכן הוא אוחז, את מי צריך לדחוף לעבוד, מה צריך לשפר בשביל שהקשר בין המלך לעם יוכל להתנהל בצורה הכי טובה.

ביום הזה הקב״ה רק רוצה לשמוע – כן או לא. תגידי אם את רוצה להתחתן. על הפרטים, הדקויות, ההסכמים – נדבר כבר אחר כך, ביום אדיר שנקדיש במיוחד לשם כך, יום כיפור.

ואלה רגעים כל כך קריטיים. אדמו״ר הרש״ב הגדיר את הימים שלפני ר״ה במילים ״הכל עומד כמו מעולף״. העולם עומד על חוט השערה, מחכה להחלטה של היהודי, לבחירה המוחלטת שרק בידיים שלו.

***

זוכרת את המשל של הבעש"ט?
על בן המלך המפונק ואביו שרצה לחנכו, אז שלח אותו לארץ רחוקה, וכמובן כמו שכולנו יודעות לנחש את ההמשך – הבן סר מהדרך הטובה, שכח מכך שהוא בכלל נסיך, התערב בין הגויים, שפתו נשכחה, כספו אזל מזמן, וכך היה יכול לחיות עד יומו האחרון אילולא פתאום נזכר באחד הימים בעברו הרחוק והחליט לחזור לארמון. הגיע בן המלך בבגדיו הקרועים לשער הארמון ורצו המשרתים לסלקו, אבל לא! הוא ידע שאביו כאן, והיה בטוח בכך. מה עשה? את שפת המדינה לא זכר, רק מילים בודדות נשארו מעורפלות בזכרונו. פצה הנסיך העני את פיו וצעק צעקה גדולה ומרה: "אבאאא! אבאאא! הצילניי!!!!!" כמובן שאביו זיהה מהחלון את קול בנו האבוד וחיש מהרה מצא בן המלך את עצמו חבוק בזרועות מלכו אוהבו.

נכון שהצלחתי להעביר את זה דרמטי? גם אם לא, זה באמת סיפור מאוד דרמטי.

תגידי, מה היה קורה אם אותו בן רק היה אומר בקול מונוטוני "אבא. הצילני"? ישנם כמה אפשרויות: או שהיו ממשיכים להתעלם ממנו, או שאולי אחד הזקיפים היה מרחם קצת על ההלך המשוגע ומברר ליתר ביטחון האם אמנם זהו הבן האובד של מלכם הנערץ.

אבל שניה, עוד שאלה. מה היה קורה אם אותו הבן אפילו לא היה זוכר איך אומרים 'אבא', או 'הצילני', ורק משחרר צעקת "וווואאאאהההההה!!!!!" שהיתה נשמעת על פני כל הקריה הממלכתית? ובכן, אביו היה שומע את הצעקה מחלונו ומזהה את קולו גם במקרה כזה.

אז בעצם, אפשר לומר שעיקר העניין כאן זה לא כל כך תוכן הצעקה, אלא הצעקה בעצמה.

מה זה צעקה? מתי צועקים?

כשנבהלים, כשאחות נהיית כלה, כשפוגשים חברה אחרי 770 שנה, כשמאוד מפחדים מהכלב שדוהר ברחוב.

זאת אומרת, צעקה מעידה על משהו פנימי שאי אפשר לבטא במילים.

תדמייני שאחותך נסעה מהבית לשנה, וסוף סוף (!) חוזרת היום. את, כמובן כמו כל אחות טובה, נוסעת לפגוש אותה בשדה התעופה, ואז, כשהרגע המיוחל מגיע, הדלת נפתחת ואחותך מדדה על מזוודותיה הרבות החוצה, את מחכה שתתקרב, עומדת ברשמיות מולה, שולפת גליון קלף ומקריאה לה מתוכו שיר מרגש שעמלת עליו במשך כל הלילה האחרון לכבוד שובה הביתה.

אחותך כנראה תסתובב לאחור ותטוס בחזרה לעוד שנה או שתיים. אלא אם כן היא גם מוזרה כמוך ומחכה לתורה בסבלנות להקריא אחריך את השיר שהיא הכינה לכבודך.

מה זה אמור להיות כאן – לבסוף אמא תחנך את שתיכן – דבר ראשון, מתחבקים! צועקים! לא מדברים.

ככה מגיבים כשנפגשים עם מישהו שלא ראינו המון זמן, מישהו שהיה רחוק, ופתאום קרוב שוב.

הבן שחזר לאביו במשל – צעק! זה לא כל כך משנה מה הוא צעק, אבל הוא צווח בכל נשמתו – אבא!! אני כאן! אנחנו שוב ביחד!!! אתה שומע אותי?!

אם היינו מחפשים לפתח ביום ראש השנה את הקשר שלנו עם הקב״ה – אזי באמת היינו צריכים דווקא לדבר איתו.  קשר יוצרים על ידיי דיבור ושיח. אבל ראש השנה זה לא זה, ר״ה זה מה שבא לפני הכל. זה רק ה׳כן!׳ הצעקה! אני כאן! אבא, חזרתי! אותה צרחה שמבטאת את עצם הקשר בינינו.

איך אנחנו צועקים אליו? על ידיי השופר. בלי מילים, רק תרועה אחת גדולה.

השופר מזכיר לנו גם קול בכי, על אותו העיקרון – אנחנו בוכים כשאין לנו דרך נוספת לבטא את עוצמת הרגש שלנו.

ושימי לב, זה ממש לא חד צדדי. בתקיעת השופר הזו אנחנו מזכירים להקב״ה את תקיעת השופר שתקע הוא בעצמו בזמן מתן תורה. לא רק אנחנו צועקים, גם הקב״ה צועק אלינו בחזרה. כמו שלנו אין מילים לתאר את עוצמת האהבה שלנו להקב״ה, עד כדי כך שרק תרועת השופר יכולה לבטא את זה, ככה גם הקב״ה לא יכול לבטא במילים את אהבתו האינסופית אלינו, ובוחר בבכי השופר.

למה שופר ספציפית? כי שופר עשוי מקרן בהמה, *מתוך* העולם הגשמי שאנחנו נמצאים בו,  מפני שהקב״ה לא רוצה שהצעקה שלו תגיע רק לאוזנינו, אלא הוא רוצה שכככללל העולם ישמע שאנחנו העם הנבחר והאהוב שלו. ובדיוק כך גם אנחנו – משמיעים לעולם כולו על ידיי התקיעה הזו מי המלך האהוב שלנו.

***

תשאלי – אם הסיפור הזה כל כך מדהים, למה זה נערך רק פעם בשנה? למה לא כל יום?
ובכן, למי שיש פה אח/ות שהתחתנו, יודעת שבשנה הראשונה אי אפשר כל כך לדבר עם הזוג הצעיר. הם נמצאים בעולם משלהם, ומשקיעים את כל כוחם ומרצם לבניית הבית שלהם.

הקב״ה רוצה שבכל שנה מחדש נרגיש כמו 'שנה ראשונה'. הנה, בחרנו שוב. כמו בפעם הראשונה. ונתחיל שוב, עם אנרגיה חדשה שמעולם לא היתה קודם (אגב, ראש השנה ושנה ראשונה – מגיעים מאותו השורש).

אבל דווקא פעם בשנה, ולא כל יום, כי ה׳ מכיר אותנו, על כל מצבי הרוח הקיצוניים שלנו. לפעמים אנחנו רק רוצים לבעוט, או שסתם אין לנו כח. הקב״ה לא רוצה שאם יום אחד לא אהיה בקטע, ה׳לא׳ של אותו היום ייחשב למשהו משמעותי ויפגע בקשר. הוא מעדיף למשך כל השנה, על כל העליות והמורדות שבה, על כל ה'לא'וים הקטנים שאנחנו לוחשים בה בשקט, עדיין להמשיך לאחוז ב׳כן׳ החזק והתקיף שהחזרנו לו בתחילת השנה. לשמור את הקשר יציב בבסיסו, גם אם לא כל בוקר נהיה בקטע לחייך אליו.

***

זה זמן מתאים לחשוב לעומק, איפה אני מול הקב״ה, כמה הוא נוכח בחיים שלי? כמה אני משקיעה למען הקשר איתו?

האם אני אומרת כן? האם אני צועקת אליו ״אבא אבא הצילני!״?

ואולי הצעקה תאופיין במילים אחרות, בשפות אחרות, בטונים שונים,

אבל האם אני צועקת?