סלמנדרה

דברים שפתאום הבנתי.
לאחרונה יצא לי לקרוא את הספר סלמנדרה. ספר חמוד, אבל אני לא מתכוונת לנתח אותו כאן. היה שם משהו חשוב שתפס אותי מאוד, ורציתי לשתף.
אמציה, הגיבור, יוצא להביא את הסלמנדרה שבקיצור- היא אש מיוחדת שתביא הרווחה עצומה לכל תושבי הארץ ותציל את חיי רבים. בדרך הוא נקלע לחובות ומצב רוחו בשפל. הוא פוגש במישהו שאומר לו את הדבר הבא: "באגדות ששמעתי בילדותי מבקשי הסלמנדרה נראו אחרת. היו להם עיני כוכבים זוהרות, ומהפנים שלהם זרח אור השליחות. הם צעדו אחרת מכולם, בצעדי מחול מיוחדים…" ואז קולט שתכל'ס- אמנם קשה לו, והוא מיואש, אבל הוא בשליחות שתציל אלפי או מליוני איש, והוא לא אמור להיות כל כך מיואש.
הכל זה נסיונות.

ואז הבנתי-
שגם אנחנו בשליחות, שליחות בעולם הזה. והמטרה שלנו הרבה יותר חשובה מכל סלמנדרה כזו או אחרת. יש לנו משימה שרק אנחנו יכולות לבצע.
והשמחה והאמונה הן שני הדברים היחידים שיעזרו לנו להגיע לתכלית, לא סתם נאמר שהעצבות היא סטרא אחרא והקב"ה שונא אותה!
והשטן יודע את זה, והוא רוצה לייאש אותנו, ואנחנו עצובים ותולים את זה בגיל התבגרות וטראומות ועוד כל מיני דברים שונים ומשונים.

זה הכל ניסיונות והפרעות. הסטרא אחרא רוצה למנוע ממנו לקיים את השליחות שיש לנו בעולם.
חברות, קדימה, שמחה!!! רק ככה ננצח!