אם רק היית יודעת…

הכאב שורף כבר.
מנסה לתפוס את המבט שלך, ולא מצליחה,
 

מסתכלת אלייך ישר לתוך העיניים הירוקות שכבר נהפכו לאדומות מבכי.

ובלי לשים לב גם הברז שבעיניים שלי נפתח פתאום, בלי שום התראה מוקדמת בלי שום טיפת כוח.

כנראה שכן נשאר עוד קצת מים מהמבול שכבר השתולל אצלי בפנים.

את מסתכלת אלי, מסתובבת וממשיכה ללכת, כאילו כלום, כאילו לא אני נשארתי לידך כל הזמן, כאילו לא אני נותנת לך כל מה שאת רק מבקשת ואחרות יכולות רק לחלום על זה, כאילו שיש לי את כל הכוח שבעולם, כאילו הן לי רגשות ודמעות בעיניים! כאילו כלום!!

ואת פשוט הולכת, אפילו לא מבינה מה הבעיה שלך, אפילו לא מנסה להבין.

ואני נשארת שם, עם כל המחשבות והדמעות שבעולם! חושבת עלייך, על הרגעים בו היינו קשורות בלב ובנפש, על הרגעים בו יכולתי לדבר איתך על סתם, על כל העולם, ועכשיו… מה עכשיו??

אני רוצה להיות קשורה אלייך, אני מנסה לשמור על קשר, להתקשר, לדבר, להגיד לך שאני כן בשבילך! תמיד!

אבל בתוך תוכי אני יודעת שלא זה מה שאני רוצה! אני רוצה אותך איתי! כמי שהיית פעם! כמו שרק את יודעת להיות! אני רוצה שתהיי קשורה לחיי! לחייך!
מתגעגעת כ"כ! ורק רוצה להסתכל שוב

לתוך העיניים הקטנטנות שלך!

(נראלי אצתרך לכתוב הכל שוב, הדמעות מחקו מה שהיה כתוב על הדף)

שלך בלב ובנפש.
אחותך.