תרגישי טוב

לא שמתי לב
היה היה אדם אחד ושמו אנוש, שטעויותיו המקריות היו רבות יותר מהצלחותיו המכוונות.
לאחר כל טעות שרשרת חביבה, אמר אנוש ברגש רב, "מחילה ידידיי, לא בכוונה עשיתי זאת, לא התכוונתי להרע לאיש מכם.."
וכך עברו עליו ימים רבים שכל רואיו ומכריו משתדלים להיזהר בקרבתו שמא תגרם תקלה להם ולחפציהם בגלל חוסר שימת ליבו.

ביום לא בהיר בכלל, כשערפל מילא את רחובות העיר, גרר מיודענו את רגליו מהכא להתם, והנה הוא שומע קול רעם גדול של חפצים המתנגשים חפץ בחפצהו, הרעש היה כל כך חזק שראשו נעשה מסוחרר מעט וידיו נאחזו בדבר מה כדי לא ליפול. משהתייצב גילה שלמולו על הארץ הנוקשה שרוע אדם כך סתם באמצע היום כשאת מצחו מעטרת גבעה נפוחה.
"מה מעשיך על הארץ?" שאל מיודענו בתמיהה מושיט יד לזר שעל המרצפות ועוזר לו לקום ממקומו,
"מעשי על הארץ? שאלה יפה שאלת. עצם בלתי מזוהה הילך ברחובות ונתקע בי בעוצמה".
הציניות שנטפה מהאיש שלפני רגע נעזר בו, הפתיעה קצת את הרחפן האנושי "באמת? לא ראיתי יצור מוזר שכזה הולך כאן" אמר בתמימות סוקר במבטו את הרחוב השומם.
בתימהון רב ואולי גם בשעשוע קל סינן האיש בשקט "נתקעת בי, אדם".
"אני? בך?" כשגבותיו מתעגלות מעלה מישש אנוש את מצחו מעווה את פרצופו בכאב ואחר מרים את עיניו אל האדון שמולו, "סליחה, לא שמתי לב, אתה תרגיש טוב, נכון?"
חיוך קטן עלה על פניו של הזר הפצוע, "אני כן, דיי מהר, אבל אני לא בטוח כמה זמן יקח לך להרגיש טוב אי פעם בחייך, אז פשוט תסתכל סביבך, אתה לא חי לבד", אמר בנועם מנער את בגדיו, "ידיעת המחלה היא חצי מהתרופה בחורציק" טפיחה הרעידה את שכמו של אנוש והזר פנה לדרכו נעלם בערפל הסמיך.

ובכן, אולי אנחנו לא נתקעים באנשים ברחוב ואולי אנחנו גם מודעים לעולם שסביבנו במידת האפשר, אבל ביננו, כמה פעמים הצלחנו לצאת לגמרי מהבועה הצבעונית או השקופה יותר שבתוכה אנחנו חיים ולהסתכל במידה שווה על מי שסביבנו בלי לחשוב את מי א נ י אוהבת יותר או פחות.
כמה פעמים הצלחנו להתנתק מעצמנו ומהמרוץ למטרות הפרטיות שלנו ולהבחין גם במרוץ של אחרים?
כמה פעמים היינו שם באמת בשביל חברה כשהיא הייתה צריכה אותנו, בלי לחשוב על הרגע אחרי שאנחנו נצטרך אותה?
כמה פעמים התחמקנו באלגנטיות זוהרת מעזרה למישהי, במחשבה על היותנו אנשים טובים בדרך כלל?
כמה פעמים לא הסכמת לצאת מהמסגרות שלך, ולראות את הצורך של החברה לידך לקפל קצת את המסגרת?

בתור ילדים לא בושה להיות אגואיסטי, לא בושה "לא לשים לב", ולא בושה לרצות דברים שסותרים באגרסיביות צרכים של אנשים אחרים.
אבל לפעמים, הילד האנוכי נשאר כזה גם בהיותו בן 40, רצונותיו אולי מעודנים יותר ועוטים על עצמם חליפות מגוהצות ועניבות מעוצבות, אבל בפנים הוא ילד כזה שהעולם יתהפך פעמיים והמטרה שלו תושג בסופו של יום.
אז בואי נעצור לרגע, נוריד את העקבים ונסתכל לעצמנו בעינים, איפה אני בסיפור הזה?