תקראו ותענו לי על השאלה: אני טובה?

שוב אני מתקשה
אנחנו עיר אדומה
זה פשוט נורא
לומדים מרחוק
ואיפשהו שם עמוק
אני כבר לא יכולה
מי שלא מבין זה דורש ממני יותר להשקיע
שלא תחשבו שאני התלמידה הזאת
זאתי שיש בכל כיתה, זאתי שחיה בהזיות
שלהצליח זה 100 פלוס
והא מלפני כל מבחן בלחץ וליבה עמוס
לא, זו לא אני
אני התלמידה הזאתי
זאתי שאכפת לה
אבל היא לא מראה
זאתי שרוצה
וכן יש הרבה דעות שהיא חכמה
אבל היא חלקי מצליחה
מקבלת בין תשעים לשמונים
ולא ראתה בחיים שתי אפסים צמודים
אבל אני גם לא גרוע
אני ככה ככה
לא מוצאת את עצמי מתאמנת
אבל בהחלט ניגשת
וכן ציונים סבירים מקבלת
ואי אפשר להגיד מצוינים
אלה רק טובים
וכשאני כן לומדת
אני מוצאת את עצמי בסוף מתחרטת
כי הציון לא עולה
ואותי הציון לא עושה חולה
ובכל זאת זה קשה
כי אני התאמנתי
אני נסתי
אבל לא לא ציון סביר למה שלדתי קבלתי
ואני מדגישה
אני חוזרת על זה שוב שלא יתפספס לכם חס וחלילה
אני ניסיתי
אני התאמנתי
אני רציתי
אני למדתי
והכי נורא
אני ציפיתי
אני חשבתי
אני דמיינתי אי שם בדף מעל כל המילים
את הספרה אחד בתוספת שתי אפסים
אם לא ככה
אז לפחות את הספרות תשעה ושמונה
אבל לא לא שמונה ואז תשעה
זה כבר צובט
זה כבר בראשי חובט
זו אני במבחנים
זו אני בלימודים
זו אני, אנשים
ואני כבר למדתי להפסיק לצפות מעצמי
כי אחרת יגברו החבטות שבתוכי
ואני בתור אחת שלא רוצה שזה יקרה
אני לא מצפה
ואפילו לא חושבת
מבפנים שותקת
וממקום אחר, משתוללת
זה לא מהמקום של לימודים
זה מהמקום של החיים
כי אני מבפנים כל כך זועקת
שקורה מקרה קטן ואני מתפוצצת
את האמת שכבר אין לילות לבנים
כבר כמה פעמים
שהיה לי אפשרות
אבל אני את עצמי עצרתי מלראות
מי שלא מבינה על מה מו מי
שתלך לפוסט הקודם שלי
'ספונטני'
ותבין מיד מה מו ולמה
ואני מבפנים כבר די שמחה
מעצמי מרוצה
אבל יש פעמים שאני מרגישה כזה רע
שפשוט נפלטת ממני צעקה
כמובן רק כשאני מרשה לעצמי
פשוט לא רוצה לעשות צחוק ממני
ואת האמת שעכשיו הלילות הם לא הבעיה
אלה זה שיש לי שאלה
אבל אין לי למי לשאול אותה
כי אנחנו עיר אדומה
ואין בית ספר ככה לכול הפחות העירייה החליטה
ואני כל כך כאובה מעצם השאלה
שעי כל כך מעיקה
ואני לא מעזה
עד שאמרתי לעצמי
עכשיו תספרי
תכתבי
וליועצת החמודה תביאי
ואפילו לא תסבירי
אבל לא
זה לא יקרה
כי אין לימודים
ואני לא מעזה לדבר עם אחרים
בקושי אייתה לדבר את עצמי שכנעתי
אמא שלי באחת הלילות גילתה אותי
היא כעוסה וממורמרת ממני
לא מאמינה
כאילו אני היחידה
כאילו מלפני לא היו שבע בנות
שאותם היא לא גילתה
ולמה דווקא אותי
קשה לי לראות אותה ככה מסתכלת עלי
נראה לי היה עדיף עולם בלעדי
אבל הוא שם למעלה רצה אחרת
הוא רצה אותי מתמודדת
ולבנתים גם אותו אני מאכזבת
היא כזאת כעוסה
ולא מאמינה
שאני לא יכולה לראות אותה
כשאנחנו עם אנשים
אנחנו מתנהגים לגמרי רגילים
אבל בחדר בפנים…
כשהיא גילתה וחשדה שגם חברה שלי רואה
היא חשבה שבגלל זה אני חברה שלה
אולי זה באמת ככה
אני כבר לא יודעת מה טוב ומה רע
והכי היה קשה לי
שחברה שלי תתאכזב ממני
כי כשאמא שלי כבר גילתה
אמרתי לעצמי
שאני יודה ולא יתחבה עוד ויאכל בתוך כאבי
אז הכל ספרתי
ומזה להתחמק לא הצלחתי
מיד שלבד נשארתי
התקשרתי לאותה חברה
אמרתי לה סליחה
"אמא לא תספר להורייך"
הבטחתי
והיא הרגיעה אמרה שאני גיבורה
תגידו זו אמת?
כי אני לא מי יודע מה
אני מכעיסה
אני עושה שלאנשים ירגישו רע
ולא, אני לא רוצה
להרגיש אשמה.
בקיצור פחדתי
ששוב אף אחד לא יבין אותי
רק ישפוט
ויחבוט
כי להתמודד שוב לבד
זה הרבה יותר קשה כשאתה יד ביד