"שמלת כלולות" – סיפור אלגורי בארבעה פרקים

פרולוג ופרק אחד – פרידה.

פרולוג
צדוק תפס את תרמילו בהבעה קשוחה כשל לוחם קרבי, אך משפנה לרננה פניו הפכו רכות כפרח שזה עתה צמח, "בואי רעייתי, אחריי, למדבר. משנחצה אותו – נגיע אל המלך". רננה הביטה בו בעיניה הענקיות והצלולות בתימהון "למדבר? צדוק, למה לך ללכת אל המדבר? וזה עתה נישאנו! מה חסר לך פה בבית?" צדוק הסיט את מבטו בשתיקה. ידע הוא, צדוק, שאשתו לא מכירה עדיין את המלך. ורק דרך המדבר אפשר להגיע אליו. הדרך היחידה. כל מה שרצה צדוק הוא שאשתו תזכה לראות את מלכו, את מלכם. בשבילה הוא רצה, בשביל כך הוא נשלח.

אך צדוק ידע שרננה עדיין לא הכירה ולא ראתה, ומשכך – גם לא תבין.

הוא הביט בה בעיניו הטובות ושוחרות הצדק ורק אמר "רננה רעייתי, את לא חייבת ללכת אחריי אם אינך חפצה בכך. אבל אם את מאמינה שטובה היא כוונתי, לכי איתי. אל המדבר".

ורננה ליקטה את שולי שמלת כלולותיה הצחורה, העיפה מבט אמיץ ונחוש אל עבר כותלי ביתה החדש, והחלה פוסעת לכיוון היציאה , מסמנת לצדוק שיוביל. והוא הוביל.

—————————————————————————————————————–

פרק 1 – פרידה
חם היה אותו היום. והם עדיין פסעו באמצע המדבר השומם. זה כבר כמה ימים, מאז נכנסו למדבר לאחר דרך ארוכה, שאף דבר מאכל לא נכנס לפיה. רננה הייתה רעבה.

"צדוק?" "כן?" צדוק הפנה אליה את פניו המאובקות.  "כבר שנים שאנחנו בדרכים. בקושי רב אני עודני שומרת על שמלתי נקיה כמו שביקשתני לעשות.

אך אין פה במדבר אף דבר מאכל. רק אם אתכופף לאדמה ואזרע מאכלים, נוכל לאכול. הדבר היחיד שייקרה הוא, ששמלתי עלולה להתלכלך קצת"  קולה נטף מרירות בלתי אופנית, אולי מקורה היה ברעב ששכן לבטח בבטנה.

צדוק חשב קצת וענה "רננה, שמחה היא משמעות שמך. שמחה היא משמעותך. אל תתני לדחף הרגע להניעך משמירת שמחה יפה זו, ושמירת שמלה יפה זו גם כן. הן שתיהן חשובות לך באותה המידה. תאמיני לי, בי. ששמלתך – כדאי שצחורה ונקיה תישאר. אנו הרי בדרכינו אל המלך. ואת לא רוצה להופיע מולו מלוכלכת, הלא זה כך?"

רננה הניעה את ראשה בהבנה, אך דמעות נקוו בעיניה. "וודאי, אישי, שאיני רוצה להופיע בפני אותו המלך כשאני מלוכלכת. אבל אוכל להחיות בו את נפשנו, מה יהיה עליו? לא נוכל לשרוד לאורך זמן ולבוא אל המלך מבלי מזון. אין זאת כך?"

צדוק נתן לה הבעה מנחמת. "אני שמח שהנך מבינה את כוונתי, ואני שמח שאמונתך בי גדולה דיה בשביל מסע לא פשוט זה. ואל תדאגי על האוכל. אכן, אנו נמצאים בארץ לא זרועה. אך אני אלך לי לארץ אחרת עם שפע מאכלים טובים, ואחזור לתת לך אותם."

רננה נאנחה ברווחה וחזרה לחייך. "תודה". צדוק חייך חזרה, אך לאחר רגע נמוג חיוכו ומבטו הפך רציני. רוחני כמעט.

"רק זכרי, רעייתי. ששמחה ורינה הן משמעות שמך. שמחה תיתן לך את הכח לעבור ניסיונות וקשיים שעוד יבואו עלייך כשאני אהיה רחוק, ופניי יהיו מוסתרות ממך.

זכרי שהמלך משגיח עלייך גם כשלא אהיה פה, וזכרי שיש לך את כל הכח הדרוש לעבור כל מכשול.

ושמחה- שמחה תעזור לך להוציא את הכח הזה אל הפועל בשעת קושי.

זכרי, ניסיונות להכתמת שמלתך, וקשיים, עוד יבואו גם יבואו. את רק צריכה לא להתייאש. להילחם בהם. ושמחה היא נשק מצוין. אני הולך כדי לתת לך אוכל. יכול להיות שזה ייקח זמן ארוך. אבל אל תתייאשי.

זכרי את מה שעכשיו אמרתי. זה יעזור לך. והכי חשוב- שהשמלה תישאר נקיה. בשבילי. בשבילך. בשבילנו.

זכרי, זכרי, זכרי

את מסכימה? התאותי?"

רננה הנהנה. ובעיניה שכנה אותה הנחישות שהייתה בה ביום חתונתם  היום בו יצאו למסע. "אני אחכה לך כאן על סלע זה  שעכשיו אנו עומדים עליו. ושמלתי תישאר ברצות המלך – נקיה. עכשיו לך לך, צדוק".

והוא הלך .