קטע קטן מסיפור שכתבתי.

דמעות, ושקט.
הלילה ירד על העולם בערפילים של חושך, כהות.
"את חיה?" שאל אותה אבא אז, והיא לא הביטה בו בכלל, כי היא כבר לא הרגישה שהוא ממש אבא.
קשה לו, וזה הגיוני. הבת שלו נעלמה, ועוד שבוע… זה יהיה התאריך.
אבל למה הכל חייב לפעול לפי הגיון, קר ואדיש?

ואם הכל באמת בעולם הולך לפי הגיון, למה לשום שאלה שלה אין תשובה?
שום- שאלה? אף אחת?
היא עצמה את עיניה ופקחה אותן בבהלה שנייה אחר כך, כשהנייד שלה ציפצף בזדונות. מפריע.

'היי, את חיה? זאת תהילה.' הביטה בהודעה שהתקבלה, מושיטה יד ובתנועה חצי אוטומטית מוחקת אותה. את חייבת להשתמש בביטוי של אבא עכשיו, תהילה? כי זה לא עושה לי טוב.
ובכלל- תחשבי שנייה על אבא. הוא הרי גדל בבית כזה, ככה דיברו. והוא התרגל. וגם את, גם את חשבת שהתרגלת, שחני ישבה ואמרה לך שככה הוא אוהב, ובנימין ישב גם הוא לידה, ורק חיבק.

ולא היו מילים אז, כי יש רגעים ששווים יותר, ששום מילה לא צריכה להאמר, כי השתיקה מדברת בשביל עצמה. וטוב ככה.
אבל אז? אז חני… נעלמה. זו לא רק היא, הלב שלה צרח פתאום. זה הפגוע הזה, שנכנס לחיינו בלי להתריע, בלי לרחם אפילו לרגע. והרוע הזה? שהמחבל שפגע באחותה… שוחרר? שיעשו כמה החלפות שהם רוצים בשביל גופות של חיילים. אבל הוא? הוא, שעוד יכול להסתובב ברחובות, לרצוח, כי הוא גדל על שנאת היהודים באופן עמוק, מזוויע? הוא?

"היי, למה את עצובה?" קול ילדותי שאל והיא מהרה לזייף חיוך. לא מרשה לעצמה יותר מזה.
"אני לא עצובה" שיקרה. ולא היה לה אכפת מזה. בכלל לא.
כי אם לאלוקים לא אכפת ממנה, למה שלה יהיה אכפת ממנו?
"את בסדר?" אחותה הקטנה הביטה בה, תמהה. "את עצובה כי חנה מתה?"
"אומרים נפטרה" תקנה ביובש, בוהה בציפורניה. ולא בוכה, אף פעם לא בוכה. העיניים שלה יבשות, והלב?
הלב? היא לא יודעת.

"אבל אבא אמר לי שהכל מה'" מחתה הקטנה. "אז לא צריך להיות עצובים. ואבא גם אמר ש… הכל יהיה בסדר… אבא אמר שהיא תקום בתחיית המתים, ככה קוראים לזה. נכון?" שאלה.

ולך? היא דחפה את אחותה בכוח מראשה. לך? לך אבא לא אומר שהכל ממנו? לא אומר לך יום יום- שעה שעה? הוא לא מאותת לך את זה, באיתותים הכי גדולים שיכולים להיות?

יכול להיות. עצמה את עיניה. אבל שהאבא הזה לא יתפלא שאני לא רואה, הדמעות מטשטשות לי את הראייה.
סליחה אבא, זאת אשמתך.
****