קטע אימה (😉) 5!!!

"מיה", חברה מנדנדת לי את הכתף, "בואי להשתחנ"ש".
אני משחררת את כתפי בחדות. "אין לי כוח, תדברו בלעדיי".
החברה המומה משהו. מתעשתת מהר. "לדבר בלעדייך???", היא מעמידה פני נדהמת, "לא יעלה על הדעת!", ובניסיון להעלות צחוק על שפתי היא שורקת שריקה קצרה ואומרת באדנותיות: "שומרי ראש! יש כאן מסרבת פקודה!".
אבל לא הולך לה. עובדה.
"מלי תעזבי אותי. לא באלי היום, טוב?".
ואני יוצאת בטריקה.

אוףף.
שוב עלו לי העצבים למוח, התנחלו שם. קבעו יתד.
והכל, הכל בגלל העולם הזה, השחור. למה נכנסתי בכלל להרפתקה המפוקפקת הזו? למה??
מעניין מה בעלי עושה עכשיו עם המתחזה. על מה הם מדברים. במה הם עסוקים.
לא עברה דקה שלא חשבתי עליהם. עליו.
לא עברה דקה שבה לא נדקרתי מסכין שתקעתי בעצמי, בלב שלי.
לא עברה דקה שלא בכיתי מבפנים.
ועכשיו.. אני רוצה לשחרר.

העיניים שלי דולפות דמעות. לא מצליחות להתאפק.
נמאס לי!! אני צורחת.
צורחת בלב.
נמאס, נמאס מכל השקרים האלו!! נ-מ-א-ס!!!
אני בוכה, והעננים מזילים טיפות של גשם, כאילו בוכים אותי. יחד.
אבל אני לא משה ממקומי.
הלב נשרף בין הצלעות.
ואז, בין הערפל, אני רואה אותו. את בעלי. מושיט יד רכה, מלטף לי את הכתף.
אהרון!!!
אני צועקת. פיזית.
אבל דמותו מתפוגגת אט אט באוויר הקר, מתרסקת למיליון רסיסים שעפים עם הרוח.
התקווה מתנפצת בתוכי בקול רעש גדול, וזרם של דמעות חדשות מציף את פניי.
אני מתגעגעת.
שבורה.

האם זהו זה, נקבע גורלי?
כן, משיבים העצים בלא חמלה.
כן, אומרים גם האבנים הרבות, הקטנות, הגודשות את המגרש.
כן, אומרת הרוח, שמיחה לאייד.
ואני קורסת. לא מסוגלת. צונחת לי בתהום שחורה שממנה לא יוצאים, וקולות של עורבים נשמעים באוזניי. אני מנסה לאטום אוזניים בייאוש, אבל העורבים חזקים ממני.
הצילו!!
הם מתקרבים אלי!!
מנסה לזוז, תקועה. היסטרית.
העורבים עפים לעברי במהירות שיא.
נתקעתי. אין דרך חזרה.
העורבים כבר במרחק נגיעה ממני, אבל אז מגיעה יד עלומה ומקפיאה אותם.
הם צונחים, ללא חיים.
ליד מתווספת יד נוספת, ומתחתיה נוצרת לה רגל. ראש מתקבע לו מעל הבטן, זקוף.

"אמרתי לך שאני אקרא לעורבים השחורים", אומר קול מוכר.
מוכר מידי.