צעק עמוק

יום אחד הולך,
יום שני פחות.
עברו כמעט שנתיים,
עוד לא פרץ ים של דמעות.
למי לא הלכתי?
ואיפה לא קראתי
תהילים?
גם מערת המכפלה לא תעזור
לדמעות שלא יוצאות שנים..
והן שברו קירות הבית
שבניתי
הן פרקו את הלבנים הישנות
שעוד נותרו בי..
ועכשיו
מה נשאר ממני?
אלוקים,
בלי דמעה זעקתי
ופרצתי
כל גדר
ומחסומים.
עייפו עליי כל השנים,
והתשובות
עוברות דירה,
ונכנסות החדשות
שעוד חשבתי
שיהיו קבועות,
שוב הן מתחלפות.
התבלגנו שוב הסתירות,
התבלבלו המחשבות.
ואפילו לא יכולתי לבכות.
החיוך של האושר,
שוב הופיע,
חשבתי שקבע משכנו,
אותי הפתיע.
ולקח כל הדמעות,
שרק נותר להן לצאת.
והתיר צער עמוק,
ששוב ממני מתחמק.
הסתיר לי שוב את דרך האמת.
ואיפה לא חיפשתי?
לא שמעתי
לא למדתי
לא מצאתי.
כלום!
מתוך הקירות,
התגלו נגעים.
והם התפשטו,
טיפסו להם הפצעים.
על מה שדיברתי,
לא נענשתי.
רק התקדמתי.
ושוב נפל לי
המסך,
שמסתיר לי את הכל.
מכסה את הים הגדול,
שעוד נותר לי לשחות
לחצות את כל היבשות.
לא יהיה לי למה לחכות,
כבר תהיה תחיית המתים.
ירדו כל הנשמות,
כבר יתגלה אלוקים.
ולי נותר רק לבכות,
בתוך הלב
בלי מילים.
אף אחת לא תבין
שאין לי חיים.