יום אחד הולך,
יום שני פחות.
עברו כמעט שנתיים,
עוד לא פרץ ים של דמעות.
למי לא הלכתי?
ואיפה לא קראתי
תהילים?
גם מערת המכפלה לא תעזור
לדמעות שלא יוצאות שנים..
והן שברו קירות הבית
שבניתי
הן פרקו את הלבנים הישנות
שעוד נותרו בי..
ועכשיו
מה נשאר ממני?
אלוקים,
בלי דמעה זעקתי
ופרצתי
כל גדר
ומחסומים.
עייפו עליי כל השנים,
והתשובות
עוברות דירה,
ונכנסות החדשות
שעוד חשבתי
שיהיו קבועות,
שוב הן מתחלפות.
התבלגנו שוב הסתירות,
התבלבלו המחשבות.
ואפילו לא יכולתי לבכות.
החיוך של האושר,
שוב הופיע,
חשבתי שקבע משכנו,
אותי הפתיע.
ולקח כל הדמעות,
שרק נותר להן לצאת.
והתיר צער עמוק,
ששוב ממני מתחמק.
הסתיר לי שוב את דרך האמת.
ואיפה לא חיפשתי?
לא שמעתי
לא למדתי
לא מצאתי.
כלום!
מתוך הקירות,
התגלו נגעים.
והם התפשטו,
טיפסו להם הפצעים.
על מה שדיברתי,
לא נענשתי.
רק התקדמתי.
ושוב נפל לי
המסך,
שמסתיר לי את הכל.
מכסה את הים הגדול,
שעוד נותר לי לשחות
לחצות את כל היבשות.
לא יהיה לי למה לחכות,
כבר תהיה תחיית המתים.
ירדו כל הנשמות,
כבר יתגלה אלוקים.
ולי נותר רק לבכות,
בתוך הלב
בלי מילים.
אף אחת לא תבין
שאין לי חיים.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
5 תגובות
דומיה
מה זה היה עכשיו
אני כמעט בוכה את כל הדמעות שלא פרצו את חומותייך
הלב שלי צורח ביחד איתך.
עצוב לי בשבילך. איתך. עליי. 💖.
(הכתיבה שלך מרטיטה ומהממת)
💖💖💖💖💖
—
אגב אני שמחה לציין שפרץ בסוף ים של דמעות בח' באב.. זה היה ממש משחרר🙂
עוד מעט יעלה על זה שיר "לא ידעתי כמה" שכתבתי אותו אחרי שבכיתי
אווו יופיי
משמח לקרוא
מרגיע💖
וואווו.
כמה מכירה תהרגשה הזאת.
שאין דמעות הן נעלמו.
הן תקועות בגרון.
מגיע יום והכל משתחרר/נרגע..
אבל ,בהחלט קשה..
ואת כותבת מדהים❤️
את צודקת לגמרי , באמת מגיע יום והכל משתחרר:)
לי זה לקח שנתיים שלימות, אבל בסוף זה השתחרר לחלוטין..
ב"ה הצלחתי ממש להוציא הכל
תודה💖