לו הייתם יודעים….

כמה כאב ובושה מרגישים.
רק רציתי לשתף…
 

אנשים בורחים, רצים, צועקים,

אפילו לא מסתכלים אחורנית.

הם חושבים שעולמם ניפלאים,

ויש להם רשות להרוס אחרים.

הם נמצאים במעגל, בבלון כמעט מנופץ,

הם לא שמים לב,

שהם פשוט חיים בסרט של הסרט.

אבל אני,

שיושבת בספסל האחרון, רואה הכל,

את הפרצוף המלגלג עד הניקוד האחרון.

נושכת שפתיים, למה שיסתכלו על העיניים?!

מסתכלת לכיוון אחר, אולי שם הכל אחר??

אבל לא, עוד מבטים מתנוצצים משום מקום,

ולי כבר נגמר הכוח להגיד ולהסביר,

די,

ואני שואלת את עצמי, תבינו יום אחד??? הלוואי.

 
ו…. בבקשה, כשאתם רואים אותי, תזוזו כדי שהכיסא יכנס ?