כי החיים הם לא סיפור. הם מציאות. כואבת.

אז ככה:
תדמייני לעצמך סיטואציה או יותר נכון תקופה, הכי יפה בחיים שלך.
את מוקפת בחברות, טוב לך, אתן יוצאות ומבלות וממש את מרגישה שאת נהנית מכל רגע.
זה מה שהרגשתי בתחילת שנה…

אני זוכרת שדיברתי עם בת דודה שלי בטלפון ואמרתי לה: "שומעת? פשוט כיף לי, אני חושבת על החיים שלי ומחייכת"
ואז לאט לאט, את מרגישה קצת מחוץ לעניינים. מה זאת אומרת? שכזה יוצאים בלעדייך, לא מתחשבים בדעות שלך ומתייחסים אלייך כמו אל מין סוג ב' כזה.

ואז אחרי כמה חודשים שאת מנסה להבין על מה ולמה, מישהי באה ואומרת לך את האמת בפרצוף: "אנחנו לא רוצות אותך, ביי"
תגובה ראשונית: הלם
תגובה שנייה: את פגועה. מאד
ומכאן ואילך הנפש מתחילה במגננה מטורפת של פשוט מאד – להגן על הכבוד העצמי שלך שפשוט צנח לאיפה שהוא במינוס אחרי שחבורה של בנות פשוט זרקו אותך מכל המדרגות…

כל מה שאמרתי ואני מדגישה כל.
היה מגננה, נסיון להראות לעצמי ולהן שאני שווה משהו, שיש לי חיים בלעדיהן ושלא קרה לי כלום.
שקר. שקר גס. איך יכול שלא לקרות לי כלום אחרי שהבנות שהיו החברות הכי טובות שלי, הטלפון הראשון כשקורה משהו, הם – הם האויבות שלי פתאום.

אלו היו חודשיים של סבל.
אבל זה עבד, המשחק הזה של לשדר עסקים כרגיל ואז הן יבינו שאני שווה, הוא פשוט עבד.
הגיע היום והן ביקשו שאחזור, אין לך מושג אפילו כמה חיכיתי ליום הזה…
אבל האגו שלי אמר לי להמשיך לשחק אותה אדישה, לא להסכים, כי אז אולי הן יחשבו שאני שווה אפילו יותר.
וזאת הייתה טעות. ענקית.
הן לא ניסו עוד ופשוט הלכו.
ואז נשארתי עם אגו מטומטם ביד ואפס כבוד, אפס חברות.

אחרי כמה שבועות הבנתי שעשיתי טעות, והתחלתי בצעדים קטנטנים לתקן, לשפר את עצמי, להשתנות.
וזה עבד, חלקית. יש עוד ילדה אחת שעדיין כועסת עליי, שחושבת שמה שאמרתי היה נכון. שחושבת שאשכרה היה רגע ולא רציתי לחזור לחברות הזאת… שכועסת עליי וחוסמת אותי באלף ואחת חומות.
היא פשוט בלתי נגישה – מה שגורם לי אפילו יותר להתגעגע אליה…
ואת המכתב הזה שבו פרסתי לפניה את הלב שלי, היא אפילו לא מוכנה לקרוא.

וזהו. אין הפי אנד לסיפור, כי החיים הם לא סיפור, הם מציאות. כואבת.