חיה ושמה עצלן

טעות בייצור?
מתחם הספארי, גן החיות הגדול בישראל. כל כך הרבה יצורים, לכל חיה האופי המיוחד שלה, ובהתאם לכך מבנה גופה ומזונה. פלאי פלאות.
אוהבת חיות. מלאה חמלה ואהבה לכל בריה. החלום שלי זה לגדל חיות בחצר. איזו עז עם גדי מתוק, אפרוחים צהובים וקטנים, ואולי גם שובך יונים צחורות.
בעלי חיים, עולם מרתק כל כך. יכולה להיות פה שבועות ולא יימאס לי.
עומדת שם באותה נקודה, ולא זזה. מתקשה להתנתק. עיניי נעות בין שון ללייזי, זוג העצלנים. איזה שם מכוער. כל כך לא מכבד. כאלה מתוקים. בא לי לחבק אותם. ללחוש להם שאני אוהבת אותם כפי שהם. ושהם לגמרי בסדר. הנה שון, עצלן דו אצבעי מקנדה. איזו פרווה מיוחדת. 10 סנטימטר של שערות רכות וחומות, כשביניהן אצות ירוקות. וואו, איזו הסוואה. ממש נראה חלק מהעץ!

החיה המתוקה הזו פשוט גאונית בעיניי, כל מה שהיא עושה זה… כלום  . היא פשוט נשארת תלויה על העץ כמעט 24 שעות ביממה ללא תנועה או תזוזה. וגם כשהיא זזה התנועה היא כל כך איטית שבקושי רואים.
המחשבות שלי מתגלגלות הלאה, כרגיל.
מי שלא מבין את הגאונות הזאת עשוי בטעות לשפוט את החיה הזאת ולחשוב שהיא עצלנית, ואפילו לתת לה שם כזה מזלזל.
אבל למעשה זהו מנגנון הסוואה, ולכן מנגנון הגנה והישרדות גאוני ממש.
היא לא זזה, ואז טורפים לא יכולים להבחין בה. כך היא מוגנת מפניהם.

אם החיה הזאת הייתה צריכה לחיות בתרבות האנושית המערבית שלנו כנראה שהייתה מתחילה לשפוט את עצמה ומנסה בכוח לדחוף את עצמה לזוז יותר, או לזוז מהר יותר.
כנראה שהיא לא הייתה מצליחה בכך משום שזהו אינו הטבע שלה וכנראה שתוך כדי שהייתה מנסה ומנסה ללא הועיל לשנות את עצמה ונכשלת בכך הייתה מתחילה להאמין שמשהו בה לא בסדר ושהיא כישלון.

וכנראה שהייתה גם מתחילה להאמין שהיא פחות טובה מאחרים שזזים הרבה יותר מהר ממנה, כמו למשל נמרים או קופים. ייתכן אפילו שהייתה לוקה בדיכאון ומתחילה לפתח חרדות חברתיות ואחרות. ייתכן גם שהיתה מתחילה לפתח דימוי עצמי מאוד נמוך וירוד.
אם הייתה הולכת לטיפול קליני אולי היו אומרים לה שיש לה "תסמונת איטיות" או "הפרעת אישיות מאטה" והיו מציעים לה תרופות שאמורות לזרז ולהאיץ לה את הפעילות המוחית והמוטורית בניסיון לגרום לה "להשתלב" או "להסתגל" לחברה.
אוף. בא לי לבכות.
שונאת את התפיסה המגעילה הזו שרווחת אצלנו כל כך.
הגישה שמלמדת שהיכולת להתאים את עצמנו לתבניות ולתפיסות החברתיות הרווחות של מה ש"נכון" או "בריא", זאת אומרת להיות "נורמאלי" בעיני החברה, זה הערך העליון או המטרה החשובה ביותר עבורנו.
גישה מכשילה ומפילה. לא הוגנת. אני מנגבת את הדמעות וממשיכה להרהר.
ייתכן שלאט לאט היא הייתה מתחילה לאבד קשר עם הטבע האמיתי שלה, עם היופי המולד שלה, עם החוכמה והאינטליגנציה האורגנית המוטבעת בה, עם התכלית והחיים הנפלאים שתכנן וייעד עבורה אלוקים, הבורא החכם והכל יכול.
די. נסחפתי. אני מתנערת ומחייכת חיוך גדול ללייזי, שממשיכה להיתפס בעץ ברוגע.

איזה מזל גדול זה בשבילה שכל זה לא קורה. ושהיא יכולה פשוט להיות עצמה, להיות תלויה על עץ ללא תנועה במשך כמעט 24 שעות ביממה, מבלי לחשוב אפילו לרגע אחד שמשהו בה, או באיך שהיא חיה את חייה, לא בסדר.
איזה מזל שהיא מרשה לעצמה לחיות כך, בהתאם לטבע שלה ובתאום מושלם איתו. איזה מזל… שהיא מזכירה כך גם לי, שמותר, שאפשר, שכדאי, שבריא, שנכון.. להיות עצמי, במבנה והצורה והדרך והתכנון הייחודי שלי, בדיוק כפי שהתכוון ושברא אותי אלוקים הטוב. אצלו יתברך אין פשלות. אין "טעות בייצור". הכל מדויק ומושלם כל כך, שבא לי לרקוד מרוב שזה מדהים.
השעה מתאחרת והגן עוד מעט נסגר. אני נפרדת מהעצלנים החמודים, שולחת להם נשיקות באוויר. מוציאה את הפלאפון ומעלה לסטטוס את הסיכום של תובנות היום:
אין שום דרך לתקן את מה שאינו מקולקל.

אי אפשר להחזיר למקום את מה שכבר במקומו הנכון.

אין שום דרך שתיקח אותך להיכן שאת כבר נמצאת.