ולא תתורו

אז למה באמת?

לפרק הקודם

י"ב-י"ג תמוז. חג הגאולה של הרבי הריי"צ – נצחון על הסובייטים, על המלחמה כנגד הדת. הנצחון של הקדושה על הטומאה.

ומילות המפתח – מסירות נפש. מסירות נפש, מה זה בכלל?
זה לקחת את הנפש ופשוט לתת אותה. להרג, להרס, לחורבן, לשבי – לאן שרק צריך, אבל הכל כדי שהקדושה תהיה החזקה פה בעולם הזה.
היום אני רוצה לשתף במשהו קצת אישי, במקום לכתוב את הבלוג הרגיל שלי.
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם". הפסוק הזה כתוב בפרשת הציצית. פעם שמעתי שבגלל שלבנות אין ציצית שתזכיר להן לקיים מצוות, אז הן אומרות את הפסוק הזה וזה אמור לעבוד.
אמור?
נכון, כי זה לא תמיד עובד. "ולא תתורו" זה ציווי שנורא קשה לעמוד בו. כשאני עומדת בתחנה מחכה לאוטובוס ולנערה לידי יש נעלי ספורט יפות. כשאני עולה על האוטובוס, והנהג משמיע שיר שנורא מתחשק לי לשמוע את החצי הראשון שלו. וברכבת, ובדרך, ובכל מקום – הפיתויים קופצים מסביב. אפילו בשבת, עם הידיעון הכשר והחב"די יש בעיות. בא לי כזה שולחן ובא לי כאלה כסאות ובא לי להרשם לכזה קורס ובא לי ובא לי ובא לי.
העיניים שלי רואות והלב שלי חומד והידיים….

פעם שאל חסיד את הרבי הריי"צ – אותו רבי שניצח בסופו של דבר, והקים את החסידות מחדש באמריקה – איך אפשר לקיים את "ולא תתורו" בשמחה?
טוב, זו כבר שאלה בליגה אחרת. אני אולי הייתי שואלת איך עומדים בזה בכלל, אפילו מתוך עצבות. במחשבה שניה – אם אני אהיה עצובה כנראה שלא באמת אתמיד בזה. אבל אם אדע איך עומדים מול כל הפיתויים בשמחה – טוב, זה באמת נשמע יותר מבטיח.

מה הרבי הריי"צ עונה?
שצריך להתבונן בשתי דברים.
דבר ראשון: שהקב"ה מחייה את כל העולם. שכל הבריאה קיימת רק בזכות דבר ה' המחייה אותה.
דבר שני: שאין רע יורד מלמעלה, שהקב"ה עושה את מה שהוא עושה רק לטובתי.

אוקי, זה נחמד מאוד. אבל איך למען ה' זה קשור? איך זה עוזר לי?

נתבונן רגע.
ניקח לדוגמא את נעלי הספורט של הבחורה שעומדת איתי בתחנה. נעליים בסגנון שאני אוהבת שנורא נורא בא לי עכשיו ללכת ולקנות בדיוק כאלה.
אז יש לי תאווה. תאווה מטורפת ומעצבנת. הייתי רוצה להיות בלי תאוות לשום נעלי ספורט או בגדים או כל שאר הדברים הארציים! ועכשיו אומרים לי להתבונן בזה שהקב"ה מחייה את הכל!

רגע רגע. הקב"ה באמת מחיה את הכל. הכל – זאת אומרת, גם את התאווה שלי!
אם הקב"ה לא היה מחייה אותה היא לא היתה קיימת. יש לי תאווה נטו בגלל שהוא החליט שתהיה לי.
אז הקב"ה יקר. למה הבאת לי תאווה? בשביל מה זה טוב?

פינג! פה נכנס הדבר השני. בשביל מה זה טוב – זה טוב! כי אין רע יורד מלמעלה. כי אם הקב"ה מחייה בי תאווה כל רגע ורגע מחדש, זה חייב להיות לטובתי.
איך זה יכול להיות לטובתי?
אולי… כדי שאני אתגבר עליה. כדי שאני אצא חזקה מהנסיונות האלה. ואולי משהו אחר.
אבל הקב"ה אחראי לתאוות האלה שלי. והוא שם אותן רק כי הוא חושב עלי ואכפת לו ממני. לא בגלל שום סיבה אחרת.

טוב, זה קצת מרגש אפילו לכתוב את זה.
זו מסירות הנפש של דורנו – לקחת את הנפש הזו, שלא יודעת איפה היא ומה היא עושה כאן, ולמסור אותה בשלימותה על מזבח ההקרבות והוויתורים.

מקורות:
במאבק שלי עם ה"ולא תתורו" הייתי לבד די הרבה זמן. בהשגחה פרטית מופלאה, הזדמנתי השבוע להתוועדות – ובה דיבר הרבה לוגאסי ואמר בדיוק את מה שאמרתי כאן. הרגשתי איך הרבי שלח לי בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע.
מאחלת לכולנו גאולה כאן עכשיו ממש.