הפלא הוא אני/28

מחליפה מלתחה

קמתי במצב רוח מדוכדך ומלאה בהלקאה עצמית, אחרי הלילה שעברתי, אבל האוירה בכיתה העבירה אותי פאזה.
יש!!!!!!!!!!!!!!!
טיול ליומיים! לצפון! טיול של כתה ט' זה נראה לי משהו הרבה יותר רציני ממה שהיה לנו עד היום. השכבה כולה בהתרגשות, ונראה לי שגם בבית הצלחתי להדביק את כולם בהתרגשות שלי. אפילו אברימי שהגיע לשבת חופשה מהישיבה, לא יכל להישאר אדיש והשאיר לי חבילת שוקולד כשהוא מפטיר בחיוך 'בשביל הטיול, תיהני'.
או-טו-טו הטיול, ונשאר לארגן תיק.
אמא הטובה הסכימה לי לקנות בגד חדש, ואתמול קבעתי לצאת עם דיני לקניות. זו הרגשה טובה כל כך לדעת שאמא סומכת עלי ושיש לי חברה שאני יכולה ללכת אתה בכיף.

ככה הסתובבנו לנו בנחת, דיני קנתה לעצמה חצאית נחמדה, קצת מיושנת לטעמי, אבל העברתי. העיקר שהיא אוהבת, ומה שבטוח, זה באמת נראה חצאית נוחה לטיול.
אני לא בקטע של ה'נוח'. חיפשתי משהו יותר בסגנון אופנתי שיתאים לי, אני כבר נערה! בכלל, בזמן האחרון אני מרגישה בוגרת יותר, וחשוב לי לבטא את הטעם האישי שלי ולהיראות טוב.
בסוף מצאתי חצאית מהממת בצבע ורוד פוקסיה, כל כך החמיא לי! דווקא דיני לא התלהבה בכלל ונסתה לשכנע אותי שזה צמוד, ובכלל בשביל ההליכה בטיול זה לא לענין אורך כזה.
לא כל כך הבנתי מה היא רוצה. זה צמוד, זה? דיני פשוט לא מעודכנת מה הולך היום. החצאית עמדה יופי כאילו נתפרה עלי, ועם העליונית שמצאתי בחנות שאחר כך, בכלל הרגשתי מושלם. 'איך אני אסתדר בהליכה במסלול', זה הדבר האחרון שמטריד אותי. העיקר שאני אראה טוב.
לא יודעת מה קרה לה לדיני, דווקא פעם היינו באותו ראש. כנראה שבכל זאת התבגרנו וכל אחת מפתחת לה זהות משלה.
חזרתי עם שקיות מרוצה, רק קצת חבל שלא נשאר לי כסף גם לנעליים. הסגנון של הנעליים הישנות שלי לא הכי משתלב עם הבגדים החדשים, אבל החלטתי לוותר הפעם. לא נעים לי מההורים, גם ככה הטיול עולה יותר משלוש מאות שקל, וביחד עם הבגדים והממתקים זה באמת יצא הרבה כסף. החלטתי שאת הכסף לבזבוז בטיול אקח מהכסף שיש לי מהבייבי סיטר.
בכמה שקלים שנשארו לי קניתי ורד חמוד מתנה סמלית לאמא.
נכנסתי הביתה בחיוך צופן ולב רחב "מה קנית?" קיבלה את פניי אמא בכניסה. בני רץ ממשחקו ורבקוש דידתה אחריו.
הנחתי את כל השקיות המרשרשות על השולחן "דבר ראשון על זה שאת כזאת מקסימה" הגשתי לאמא את הצלופן המרשרש.

אמא לקחה את הפרח פניה סקרנות. היא קראה את הפתק המוצמד וראיתי ששימחתי אותה וליבי רחב עוד יותר.
"וזה העליונית" הוצאתי משקית שניה ופרסתי על השולחן. אמא התלהבה והחמיאה.
"וזה החצאית" הוצאתי את החצאית ותוך כדי קלטתי שוב את הצבע והגזרה. דיני צדקה. זה לא ממש מתאים לי. שמה בין שלל הצבעים והבדים והגזרות הוא ממש היה נראה לי בסדר. באוירה הסולידית והצנועה של ביתי ומול אמא הרגיש לי לא ממש מתאים.

ראיתי את אמא מסתכלת. לשניה רוצה לומר משהו. אך לא. ואולי סתם דמיינתי. היא שאלה אם אני אוהבת ואמרתי שכן אז חייכה אלי וזהו.
שאר הערב עבר באריזת תיק ובהתרגשויות של כל המשפחה סביב ההכנות. לטיול.
בלילה במיטה כששוב נלחמתי עם הסמרטפון ואם להישאב אליו או אל חלומות מתוקים נעדרי בושה ואשמה, שיחזרתי במוחי את חזרתי הביתה ואת קבלתה של אמא אותי על כל התנסויותיי. הערכתי אליה גברה ועימה גם התעוררות הכוחות שלי להתמודדות העכשווית.
זה כנראה מה שנתן לי את הכח לבסוף להרפות את אצבעות ידי מהמכשיר ואת שמורות עיניי לטובת שינה מתוקה לקראת הטיול.
זהו להיום, לילה טוב!

מילה של אמא:
הייתי צריכה להחזיק חזק את השפתיים, ולעצור את עצמי בכוח כדי לא להגיד כולם.
זה ממש לא הסגנון שבו הייתי רוצה לראות את מנוחי הולכת בו, אבל אני יודעת שזה לא 'היא', וגם לא נכון להיכנס לעימות על זה.
את מנוחי האמיתית אני רואה הרי, והבגד לגמרי לא מתאים לעדינות הנפש שלה.
אז היא מנסה, וזה לא נגד ההלכה. כנראה שאני צריכה לתת לה את מרחב הבחירה. מקווה שאני נוהגת נכון, וזה יוכיח את עצמו לטווח רחוק.