אתגרי כתיבה

אתגר כתיבה 1:

אנחנו עומדות כעת בפתחה של שנת לימודים חדשה, זמן מרענן עם הרבה שינויים.
כתבי מנקודת מבט של חפץ דומם חוויה מצחיקה שהתרחשה בשבוע הראשון ללימודים.

באתגר הזה מותר גם להמציא חוויות:)

בהצלחה!!

מה זה לא ברור מה שמי? אני הוא השולחן!
היי לכל השותפות:)
אז היום זהו היום הראשון ללימודים בתיכון חב"ד ב–(השלימו את החסר).
מדבר כאן השולחן בשורה ראשונה, בטור הכי אמצעי בכיתה י"א, הוי אומר: המקום הכי קרוב למורה. המקום שהילדה שיושבת בו נמצאת תחת עיני המורה 24/שיעור.
טוב, אז אם הייתי ממוקם בבית הספר היסודי בכיתה א', ב', ג' וכן הלאה עד כיתה ו' לערך, זה היה המקום המבוקש ביותר ביום הראשון ללימודים.
אך מכיוון שכאמור אני ממוקם בתיכון, אז היחס אליי הוא קצת שונה. אולי אפילו ממש שונה.
אם ביסודי הבנות שמגיעות ראשונות ותופסות את המקומות ה'שווים' (במלעייל) הוי אומר: המקומות הקדמיים והאמצעיים, הרי שבתיכון המצב הפוך: הבנות שמגיעות מוקדם (אם יש כאלה בכלל..), תופסות את המקומות שממוקמים בשורות הכי אחרונות של הכיתה והכי בצד, הכל כדי לא להיתקל בעיניה הבוחנות של המורה בשעה שדיברת עם חברה או התעסקת במשהו אחר מלבד להקשיב לה (אתן חושבות שיש בכלל בנות כאלו שעדיין יושבות ומקשיבות נטו למורה?).
ואני, אני נותר בודד ועזוב עד שה2 בנות האחרונות יגיעו לכיתה, יסתכלו סביבן אם במקרה לא נותר עוד מקום 'שווה' מאחורה או לפחות באמצע, ואז פולטות 'אוף' קולני ומתיישבות בחוסר חשק.
האמת שלמרות שזה קורה פעם אחר פעם, אני עדיין נעלב נורא. מה נראה לכן? שבגלל שאני שולחן אז אין לי רגשות?
הנה, עובדה, אני אפילו מדבר (או כותב, נתון לבחירתכם).
וזה לא נגמר ביום הראשון. בכל העברת מקומות שנערכת באמצע שנה, אני סופג 'אוף' קולני ומתבכיין. הבנתי שאתן לא רוצות לשבת לידי, אבל למה להגיד זאת בקול? תשמרו את זה בבטן. מקווה שאתן לא מתנהגות ככה לחברות שלכן.

אממ, האמת היא שלא תמיד אני סופג 'אוף' קולני. הרי כידוע לכן, שולחן לא נותר במקומו הקבוע במשך כל השנה כולה (מי בעד שולחן וכסאות קבועים במקומם?), ולכן הרבה פעמים אני מגיע גם לשורות האחרונות. ברגע הראשון אני נהנה מהצעקות 'יששש' או מלחישות (קצת קולניות לדעתי. תזהרו, המורה שומעת) 'סופסוף עפתי ממקדימה!! כמה אפשר לשבת כמו בול עץ ולהקשיב?'. אבל כמה דק' אח"כ אני מתאכזב בחזרה. דיבורים ופיטפוטים, קישוקשים עליי (לא נראה לכם שזה כואב? תשימו לב!) ועוד ועוד. אבל הכי כואב לי על המורה. מה יקרה אם תקשיבו לשיעור שהיא טרחה והכינה? מבטיח לכן, אתן תהנו אם רק תחליטו שזה כיף ללמוד ולהקשיב בשיעור.
טוב, חפרתי לכם מספיק להיום, אבל מקווה שפעם הבאה תשימו לב אליי ולחבריי ולא תעשו לנו הרגשה כ"כ רעה (אהבת ישראל זה גם לדומם. כן כן.)

טוב אז מקווה שנהנתן מהזוית של השולחן המדבר;)
אבל לא הכל כאן היה רציני (בטוחה שהבנתן זאת גם קודם;) אני בטוחה שיש בנות שעדיין יושבות ומקשיבות נטו למורה או בנות שבאות מוקדם בהתרגשות ומתיישבות מקדימה. הכל היה ברוח טובה:)
אז שתהיה לכולנו שנה מוצלחת, מהנה ובעיקר מצחיקה!

דידי
טוב, זה לא חידוש, כברה מהרגע הראשון הבנתי, והיום, א' אלול גם הפנמתי, אני, דומם.
לא. לא התכוונתי שתדברו איתי בכלל, וגם לא שתכתבו לי מכתבים ארוכים מעוררי רגש, לא, זה יראה מוזר כמעט כמו לעשות את אותו הדבר לשולחן או לכסה לשלכן.

לא יודע אם שמתן לב שהגעתי בכלל, אני די חדש כאן, די חדש, ואתן רואות אותי כעת פעם ראשונה, כמוני.

אני רץ-טס במסדרונות בית-הספר, כרצון מורה וכרצון תלמידה, וכשאני אני מגיע, כמעט תמיד, הסערה נרגעת.
רק, אף פעם לא חשבתן להודות.
לא חשבתן שגם לשרת, ההוא מאחורי הקלעים כואבות לפעמים הרגלים.

חושבת בקול
מחשבות של כרית:
מעולם לא הבעתי את עצמי
מעולם לא נתנו לי להביע את עצמי
והנה תמיד יש פעם ראשונה!! אני גאה להתפרסם כאן, גאה ומאושרת על הזכות הזו שנפלה בחלקי, אני הקטנה  על במה מכובדת כזו, וקוראות מכובדות ונעלות שכאלה…
***
אני מצומקת, התרגלתי כבר להיות בנפח המינימלי שלי, זה בסדר,
כבר שבועיים זה ככה ואף אחד לא חושב שזה בעיה, אני לא מתכוונת אלי, כי פה בבית הזה לא אמורים לדאוג לי, נראה לי שאני זה שאמורה לדאוג להן, אבל זאתי, שמעליי והשער הבלונדיני שלה שאסוף למשהו עגול בגומיה, היא פה כבר.. רגע, היא הגיעה לפה ב-11:41 מחוייכת כזאת מתנשפת, עם סומק טבעי, היא הניחה את תיקה על המיטה, התקרבתי במאמץ רב, המאוורר שהדליקה סייע לי, הצצתי מלמטה, אבל לא הצלחתי לראות כלום, אז.. היא הגיעה ו..לקחה משהו מהארון ומייד יצאה, היא חזרה לאחר 20 דקות ריחנית וטריה ממ.. טריה לא אומרים על אנשים..
אחרי זה, היא דיברה המון זמן עם הטלפון, קראה קצת תוך כדי אכילה, לא כל הזמן עקבתי, אני רק יודע שב-2:29 היא הניחה את הראש שלה עלי, מעכה אותי שערותיה התפזרו עלי, והחלה דממה.. ועכשיו.. כבר 12:38 והגברת לא חושבת כלל לקום, ושאר האנשים בבית, לא טורחים להעיר אותה…
***
כולנו עומדות בשורה מנסות כמה שיותר להראות פוטוגניות, והנה האנשים מביטים, מתלבטים, ולבסוף את חלקינו הם לוקחים, אני רואה אותם מלמעלה, ונושאת תפילה חרישית שאמצא חן בעיני עובר אורח, אני מקווה שאלו הם רגעיי האחרונים בהם אראה את האנשים מלמעלה, והלוואי וכבר היום אהיה מתחתיהם, דיי משעמם פה, אותם התלבטויות, לא אותם אנשים, כולם שואלים את אותם שאלות, ולכולם עונים את אותן תשובות, הנה משפחה אמא עם שלוש בנות, הגדולה נראת בערך בת 17 השיער שלה בלונדיני , חלק והשתיים נראות בנות 4 או 5 הם מסתכלות עלינו… אני מזדקפת.
***
"חניייייי" "חנייייי, קומיייי!!!!" שלופפפ, מהה זה?? אני נרטב, הי גם השיער הבלונדיני נרטב.
מה זה??
אווו. אור, אני ממצמץ, כבר התרגלתי לחושך.
ו..בום היא שוב נוחתת עלי, קצת זהירות, זה כואב!!!,
"נוו, קומי כבררר!!!!". הוו מישהו דואג לי!
היא שוב קמה, לוקח זמן אני מזדקפת, בתוך כמה שניות אני חוזרת לגודלי הרצוי
***
מההה???? היא קמהה???? אני בודקת שוב שאני לא טועה. השעה 6:57 והיא כבר לא עלי, וואו אני לא מאמינה, זה אף פעם לא קרה, אני נראה לי כבר חודשיים כאן, ואף פעם לא הייתי ריקה בכזו שעה, רגע, אני פה חודשיים בדיוק, ממ.. מעניין מה קרה היום, אני אנוח קצת, סוף סוף יש זמן!
לפתע נופל בי האסימון, אההההההההההההההההה… הבנתי.
זה נגמר, זהו. התחילו הלימודים
הבנתי. לא צריך הסברים.