אליכן- גיבורות

שנים של נסיונות, כאב חד שלופת את ליבי יום יום.
לא מניח לי לישון ומרטיב את הכרית בדמעות רותחות.
אין למי לצעוק, רק לאלוקים.
אין מי לשתף ורק הוא יודע- היושב בשחקים.
עליות ומורדות והשריטות שבלב רק הולכות ומעמיקות.
ניסיתי לעודד את עצמי, לחבק את עצמי,
לנחם את עצמי, לאהוב את עצמי….
להזכיר לעצמי שזה שיש לי קשיים לא מראה שאני דפוקה
אלא להפך…….
להזכיר לעצמי שאלוקים שולח לקרב את החיילים הכי חזקים שלו!
להתעודד שיום יבוא ואצא מזה מחושלת יותר, חזקה יותר.
ואין את מי לשתף ולמי לשפוך,
כי מאז קטנותי סגרתי את ליבי.
העמדתי פני תוססת, שמחה.
כזו ש— לקנאות בחיים התותים שלה!
רציתי שיחשבו שאני מאושרת שבאדם…
אז מהר לפני שראו מחיתי את הדמעות
העלתי על פני את החיוך הכי רחב שיכול להיות.
צחקתי, השתוללתי
והעיקר- את ליבי המדמם להסתיר הצלחתי…
עד— שהגעתי לכאן. וגיליתי ש…..
כמעט כל פוסט הוא אני
(במיוחד של דומיה נפשי….)
פתאום אני מרגישה קטנה לעומתכן- גיבורות!
שעם נסיונות החיים יום יום מתמודדות
שולחת לכן חיבוק ענקק
ובהזדמנות הזו אני רוצה להודות לכן שותפות אהובות!
על השיתופים ,המילים הטובות ( אפילו שלא אלי הן היו מכוונות)
ולהגיד לכן שאני מעריכה אתכן!
אוהבת אתכן מאודדד!!!!!!!