אחי האחי מיוחד

שלי.
יש לי אח מיוחד.
יש לי אח מיוחד, בן 10, עם שיתוק מוחין. הוא לא יכול ללכת וגם לא לדבר, אז קשה מאוד לתקשר איתו. וכמה שאנחנו מנסים, לצערינו מגיע הזמן שמתחילים פשוט להתעלם ממנו.. ממשיכים את החיים שלנו ושוכחים, שהילד שיושב שם בספה או בכיסא שלו כבר כמה שעות משועמם, משתוקק לטיפת תשומת לב.

לפני כמה ימים, בשעות ערב אחד, הייתי בבית.
מחאתי לעצמי כוס מים קרים מהמטבח והייתי בדרך לחדר שלי, לסגור את הדלת ולהיעלם בתוך איזה ספר טוב שהיה לי, ואז המבט שלי נפל עליו.

ילד מסכן, נשמה טהורה, שלא יכול לעשות כלום בעצמו. אח שלי, הקטן. יושב שמה, מסתכל לשממה שבחדר. והמבט שלו עצוב, מושפל.
לא עמדתי בזה. איך יכול להיות שאנחנו כאלה אנוכיים? נכון שבכלל לא קל, ואפילו קשה. אבל למה שהוא יסבול מזה? זה לא הוא שבחר את המצב שלו, זה הקב״ה. אז במה הוא אשם?! וכל עוד זה תלוי בנו, למה אנחנו לא יכולים להקל עליו? ללטף, לנשק, לחבק. לדבר איתו שיחה אמיתית כאל ילד רגיל. למרות שאני לא יודעת בברור עד כמה הוא מבין, אני בטוחה שהוא מבין. שהוא מקשיב ורואה הכל. גם שכמתעלמים ממנו.

אח שלי, שסובל בשקט, ואין אחד שיבין.
שבוכה את נשמתו, ורק משתיקים אותו. לא שמים לב שזו הדרך היחידה שלו לתקשר עם אחרים כשמשהו כואב לו, מציק לו. כן, ממש כמו תינוק. זאת הדרך היחידה כדי שישמעו אותו. וגם ככה, לא נותנים לא מספיק יחס. הרי אף אחד לא אוהב לשמוע בכיות וצעקות עד אין קץ.

אם רק היינו רואים ומבינים מעבר לזה. אם רק היינו שומעים את הלב שלו שזועק, את הנשמה שלו שסובלת. את כל החיים שבו, שמשתוקקים לפרוץ החוצה, את עצמו. ילד. ילד שרוצה להיות רגיל, כמו כולם. לשחק. לדבר. ללכת. לרוץ. לקפוץ. לשיר. להשתולל. לאכול בעצמו. ילד שרוצה להחליט בעצמו מה הוא רוצה ומתי, מה הוא אוהב ומה פחות, ולא שאחרים יחליטו בשבילו. שהתנהגו אליו כאל חפץ.

ליבי נקרע ברסיסים רק מהמחשבה, מהידיעה. שאולי זה כן תלוי בנו. במשפחה שלו, באחים שלו. אם אין אחרים שיכולים לעשות זאת, לפחות אנחנו ניתן לו כמה דקות מהיום שלנו. וזה לא חייב להיות כל היום, ואפילו לא שעה. זה יכול להיות כמה דקות, ממש.

אז החלטתי.
הנחתי את הכוס בצד וניגשתי אליו, התכופפתי, והשבתי את עצמי שם ברצפה, לידו. דבר ראשון נתתי לו נשיקה. ליבי נמס. התחלתי לדבר אליו, לשאול אותו מה נשמע ואיך עבר עליו היום (למרות שאין תשובה במילים, יש הבעות פנים) וקצת לספר לו על היום שלי. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאקרה לו סיפור לפני השינה. ואווו, מזמן שלא יצא ממנו חיוך בגודל כה ענק… הפנים שלו זהרו. התחלנו לאסוף את המשחקים, (אני לוקחת, מעבירה לו, הוא מחזיק, ואני לוקחת בחזרה ושמה בקופסא, משחקת כמו שהוא בעצמו עשה את זה) וצחקנו.

התרגשתי. אין דברים כאלה. ולא רק הוא שמח, וזרח. לא רק הלב והפנים שלו. גם אני הייתי מאושרת, ומסופקת כפי שלא הייתי מזמן.
15, או אולי 20 דקות, שעשו הבדל ענק. ענק.
קשה לתאר במילים את מה שהרגשתי. אני אומרת לכן עוד פעם,
פשוט אין דברים כאלה.
לכל הגיבורות שבינינו. שתדעו שמאמץ קטן שלכן, פועל הרבה יותר ממה שאתן מצליחות לדמיין. אתן אפילו לא יכולות לדעת, מה זה עושה אצל השני. ועוד במקרים כאלה. (!!!!) אל תוותרו. אני יודעת שזה קשה, אבל זה שווה אתזה, ב100%. בעיקר בשביל השני, אבל גם בשבילכם.
הלוואי שנדע ונצליח להיות אנשים ושליחים טובים, איפה ומתי שניהיה. ושנתראה כבר הגאולה, עכשיו ממש