אז למה באמת?

לפרק הקודם

שבוע… איך כותבים במילה אחת משהו על השבוע הזה.
גם מילה זה הרבה בעצם. אין לי רעיון לשום צירוף אותיות שמתאים להגיד אותו. או שמתאים בכלל.
אנחנו במלחמה. וכל הזמן אנחנו במלחמה. חמאס הוא בסך הכל עוד ייצוג מכוער של הסטרא אחרא – הצד האחר, צד הטומאה…
מלחמה בין טוב לרע.
בליקוטי תורה לפרשת במדבר יש ארבעים (!) עמודים של מאמרים לכבוד קבלת התורה. מתוכם, התחברתי מאוד לקטע אחד שהרגיש לי רלוונטי.

בשבועות קיבלנו את התורה – את זה אני בטוחה שכל אחת יודעת פה. טררם שלם. קולות וברקים, ניסים עצומים, הגבלה על ההר…
זה נשמע באמת מרשים. אבל…. למה? האבות קיימו את כל התורה עוד לפני שהיא ניתנה. הם שמרו הכל: שבת, כשרות, הניחו תפילין…
והם עשו את זה גם בלי מעמד שלם. מה ההבדל בין קיום התורה של האבות לקיום התורה שלנו? למה הקב"ה היה צריך לעשות עסק שלם ולתת לנו את התורה? היינו יכולים לקיים אותה גם בלי זה. בדייק כמו האבות.

לפני שנענה על השאלה הזו – שיעור קצר בלשון (קצר, מבטיחה!;)) יש לשון עבר, לשון הווה, לשון עתיד, וציווי.
אם מסתכלים על זה ככה, לכאורה ציווי עומד בפני עצמו; אבל בעצם ציווי כלול בלשון עתיד. האם אני יכולה לצוות מישהו על העבר? לא…
במקום "תכתבי" (עתיד) אומרים "כתבי!" (ציווי).
במקום "תלמד" אומרים "למד" וכן הלאה. כלומר, ציווי הוא חלק מלשון עתיד.