אז למה באמת?

זריעה.
לוקחים זרע, טומנים אותו באדמה – וצומח עץ. עץ שהוא לא בערך לזרע הקטנצ'יק הזה ששמנו בגומה. איך? איך הגרעין הפיצקי הזה מצמיח עץ שלם שנשאר אחר כך לאורך ימים ושנים?

באדמה יש את מה שנקרא "כוח הצומח". האדמה עצמה מצמיחה, יש לה כוח מששת ימי בראשית להצמיח את מה שנשתל בתוכה.
הגרעין, בעצם בא מהאדמה. האדמה הצמיחה אותו. לכן בגרעין, יש קצת מכוח הצומח שבאדמה.
כוח הצומח שהוא כוח רוחני, השתלשל והצטמצם והתגשם (נהיה גשמי) – כדי ליצור את הגרעין. לכן קוראים לגרעין 'גרעין' – מלשון גרוע! הגרעין נגרע, נחסר, מהכוח הצומח הראשוני שיצר אותו. כוח הצומח ירד הרבה מדרגות כדי להצליח ליצור משהו גשמי. לכן, גרעין לבד בתור עצמו – לא יכול להצמיח כלום. הוא גשמי מדי.

מה עושים?
שמים את הגרעין בתוך האדמה ונותנים לו להרקיב. ריקבון זה בעצם התפשטות מהגשמיות – הגרעין משיל מעל עצמו את הצורה שלו, הצבע, הגודל… כל המאפיינים הגשמיים שהיוו אותו. רק אחרי הריקבון – שהדבר היחיד שנשאר לו זה כוח הצומח – הוא יכול להתאחד עם האדמה, ולהצמיח!
הריקבון הוא הפעולה ההפוכה להתגשמות הגרעין. כדי שכוח הצומח בגרעין יוכל להתאחד עם כוח הצומח באדמה, הוא צריך להסיר מעל עצמו את ה'מסכים' והלבושים הגשמיים.

ואותו דבר בלימוד התורה.
השורש של התורה נמצא במקום מאוד מאוד גבוה – ממש כמו כוח הצומח הגדול שנמצא באדמה. אבל בדרך אלינו, התורה הצטמצמה. ירדה. התלבשה בדברים גשמיים: כמו שור שנפל לבור, ושמעון שאמר לראובן…
והזרע הזה, כלומר הלימוד שלנו, צריך להצמיח עץ פרי – חיטה, לחם!
איך זה יקרה?

רק באמצעות הריקבון. אם נרגיש מעצמנו, אם נדגיש את כל הלבושים הגשמיים שלנו – הכוחות שלנו, הרצונות שלנו והתאוות שלנו – לא נוכל להתאחד עם השורש של התורה…
אבל כשנתבטל, נתאחד עם 'כוח הצומח' של התורה ובעז"ה נצליח לצמוח.

על זה כתוב "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו" – להתבטל זה מאוד מאוד קשה. וגם להתיישב ללמוד תורה זה מאוד מאוד קשה… למשל אני, קשה לי מאוד להכנס לשיעורים. כל יום מחדש זו מלחמה, להכניס את הגרעין לתוך האדמה.
אבל כשאני נכנסת לשיעור – אני נזכרת פתאום כמה אני אוהבת את זה! כמה תענוג יש לי מהלימוד! זה ברינה יקצרו. להתיישב ללמוד זה קשה מאוד. אבל כשנכנסים לזה – זה אור שממלא את כל המציאות.

טחינה.
טחינה זה כמו לדוך במדוכה – לב נשבר ונדכה.
בטחינה מפוררים את הגרעינים ושוחקים אותם דק-דק. זה המשך לעבודת הביטול שדיברנו עליה בזריעה – גם אחרי שהצמחנו תענוג וכיף מהלימוד שלנו, צריך לזכור לא להתגאות! לא לחשוב שזה מעצמנו – הרי מה שצמח זה בזכות 'כוח הצומח' שבתורה…
אם הגרעינים יישארו שלמים – לא נוכל לעכל אותם כמו שצריך.
אם התורה שנלמד תהיה מלאה בגאווה שלנו ח"ו – זה לא יתעכל טוב.

לישה.
בלישה מערבבים את הגרעינים הטחונים במים, כדי שיידבקו ויתאחדו אחד עם השני.

מים – זה רצון להידבק בקב"ה. כשהנפש כוספת להיכלל בקב"ה לגמרי! הנפש צמאה להתקרב לקב"ה, כמו אדם שצמא למים.
כמו שהמים מאחדים את הקמח לעיסה, האהבה לקב"ה בבחינת מים שואפת לאחד את הנשמה לגמרי עם הקב"ה. שלא יהיה ביננו שום פירוד חס ושלום.
גם השלב הזה קריטי כמובן לעיכול התורה בגוף – כי הרי למה אנחנו לומדים תורה?!
כי זה החכמה של הקב"ה. ואנחנו רוצים להיות קרובים אליו. נכון.

אפיה.
אפיה זה השלב הסופי שהופך את התורה ללחם חם וטעים שמזין אותנו מבפנים.
אפיה נעשית על ידי יסוד האש.
גם אש זו בחינה של אהבה לקב"ה – אבל לא אהבה שרוצה להתקרב ולהידבק בקב"ה, אלא אהבה שנוצרת מתוך התבוננות בגדולת ה', אהבה שרוצה להתבטל בפועל! כמו אש שתמיד רוצה להתנתק מהפתילה שלה ולעלות למעלה למקור שלה.