אור גדול

בי.
אור.
אור חזק, עוצמתי.
אני מסונוורת, עוצמת עיניים.
פוקחת.
הוא עדיין כאן, מולי.
"אתה–
אתה לא חיזיון תעתועים, נכון?
אתה.. פה, אני לא הוזה".
הקול שלי רועד, גם הידיים.
רק הלב שלי דומם.
כמו-כמו,
(לא, אל תאמרי את זה!)
כמו קבר.

הצלעות שלי בוערות, נשרפות מאש.
האור הזה חם, לוהט.
להתקרב, או לא?
הוא קבוע במקומו, לא נע.
פוסעת לאט, לאט.
הוא עוד שם.
לא עזר ששיפשפתי את עיניי, בחוזקה.
ושוב, ושוב.
הוא כאן כדי להשאר, כנראה.
"מריה.."
קופאת.
הקול המהדהד, מהיכן?
"מריה".
אלוקים.
אבא, אמא.
לא יוצא לי קול, אין למי לצעוק.
אולי, אנסה לדבר איתו, עם הקול?
"כ-כן, מי, מי אתה"?
אני, מגמגמת.
לא יצא לי לשמוע אותי ככה, תמיד יש פעם ראשונה.
"אני?
אני הוא האור הנעלם בנשמתך, הלב של לבך".
בחיי, אם המצב לא היה כה משונה ומרתיע, הייתי פורצת בצחוק.
אור, נעלם?
הלב של לבי??
מרגישה בתוך איזה סרט פנטזיה, אגדה עלומה.
"כן, אכן.
אני הוא האור, החלק האלוקי שבך, המחיה אותך.
בידייך לבחור, מה לעשות איתי.
היי שלום, מריה".
האור נגוז ונעלם, חושך עמוק יש במקומו.
אפילה סמיכה, נטולת כוכבים.
ואין צחוק, וליגלוג.
אני שוכבת במיטה.
לב קטן פועם בחוזקה, כמעט קורע את גופי.
"היי, אתה חי, קטנצ'יק!"
מחייכת אל העולם, בוקר יפה, שמש זורחת.
קול מהדהד בתוכי.
'מריה.. בידייך לבחור'
קומצת אגרופים, יש לי כח.
"אני אבחר, אתה תראה.
עוד אמצא אותך, יום אחד".
מתרוממת, נקודת אור קטנה.