my פנטזיות

כל קשר בין המציאות מיקרי בהחלט;)
עלקי יצאה מהעבודה ונשמה קצת אוויר, פתחה את האיפון ה 21 פרו מקס שקיבלה מתנה ליומולדת
הזמינה את האוטובוס הקרוב שיבוא לאסוף אותה והתישבה בספסל הקרוב , יש לה 3 דק לחכות .
"היי"
"כן" עלקי הייתה קרירה , אין לה כח לפתח שיחה עם אישה ברחוב, שלפי הפרטים שהשעון שלה מציג עובדת בחברה המתחרה.

"תגידי את עובדת כאן " היא הצביעה על הבניין שהתנוסס עליו השלט "בית הספר הממשלתי" "לא , אני לא מורה אני עובדת בסטאר-טאפ"
"חח" הצחוק שלה היה קולני להחריד "ברור שאת לא מורה , איפה יש כזה דבר מורות, אני רק עד כיתה ט' למדתי עוד בכיתה , זה היה מזעזע עד שעברנו למחשב ולא היה מורות תאמיני לי שיש בזה כל כך הרבה יתרונות" האוטובוס שעצר לידם בחריקה הציל אותה משטף הדיבור האין סופי של האישה. עלקי כיוונה את השעון ללוח שליד הדלת, המסך הבהב לאישור והדלת נפתחה ולמזלה היה שם בדיוק כיסא פנוי עבורה ולמחשבות שלה .

למה רק הציבור שלנו , החרדי לא צריך להיות מתקדם ולהישאר צעד אחד מאחורה . והנה האישה אפילו אמרה שיש לזה הרבה יתרונות…, "אחחח עלקי " היא נזפה בעצמה תראי איך רעיונות של אישה ברחוב שבכלל לא רצית לדבר איתה חדרו לראשך.

"שלום , עלקה טוב לראות אותך" אבל לעלקה המדוברת לא היה טיפת סבלנות למנהלת שלה בעבר
"שלום המנהלת, מה נשמע?" היא ניסתה להנפיק את הכל הכי נחמד שהיה לה
"ב"ה , התיכון……" אבל היא בכלל לא הקשיבה להמשך השיחה היא רק התבוננה בכך שידה של הגב' חנה פרידמן ריקה מכל שעון שהוא בסיסי כל כך והטלפון מילה את מוחה במחשבות שהיא רק רצתה שהנסיעה הזאת תיגמר ולהיכנס למיטה לישון.
והנה השעון בידה מהבהב, מתביישת בו כל כך פתאום במה שהיה לה כה רגיל עד לפני מספר דקות, והוא מסמן לה לרדת, שעוד דקה הוא יעצור בתחנה שקרובה לביתה.
איחול נעים למנהלת ואיחול בחזרה, והיא סוף סוף מוצאת את עצמה בתוך המעלית בודקת תוך כדי, שהמזגן באמת כבר נדלק , מפעילה את מדפסת המזון מדפיסה להיום טוסט, ממלאת את התפריט , כל ילד לפי רצונותיו. המעלית נעצרת בקומה ה 23 דלת הבית נפתחת לכבודה המזגן כבר בהחלט התחיל לפעול היא מתיישבת בספה ורואה איך הרובוט שלה הספיק להבריק היום את הבית.

נושמת את הרגעים אבל רגע לפני שעיניה נעצמות חבורה עליזה פורצת פנימה , שלושת הילדים המהממים שלה. "מאמי , את יודעת היום המנהל הביא לי תעודת הצטיינות" אומר הקטן שלה בגאווה גלויה ששלושת אחיו הגדולים גאים בו, כאילו זה בנם יחידם "ואאווו דובי כל הכבוד "
"אהה וגם שלוימי היום נפל בחיידר, המזכיר הרובוט נתקע בו משהו שם לא עבד ".
"כן , המתקן שלו אמר שכנראה החיישן השתבש" האחים שלו מוסיפים , מלאי חוויות
שרק צליל המדפסת שזה עתה גמרה להכין 4 טוסטים שמריחים נפלא , גרם להם לרוץ למטבח
ולהשאיר אותי ומחשבותי לבד, האם המחשב מסוגל ליצר כאלה חוויות חוץ מכאב עיניים ? שלא משנה כמה משקפיים מיוחדות שמונעות קרינה וכו' וכו' מרכיבים הילדים – נגרם עקב הזמן מול המסך.

ואם רובוט מסוגל לפצוע ילד רק בגלל שהחיישן שלו החליט לא לעבוד אז אולי זה לא כל כך נורא שהחרדים לא הולכים אחרי כל רובוט חדש שיוצא ולוקחים רק מה שמתאים להם.

אני הולכת למטבח המעוצב שהשקעתי בו שעות של מחשבה מוציאה את הטוסט החם מהמדפסת
נוטלת ידים מברכת ונוגסת ופתאום מרגישה געגוע לטוסטר הישן ולחביתות ולמחבת שהיו נדבקות אחת לשניה בצורה שרופה למדי .
אתן בעד כזה עולם משוגע? 🙂