תקופות בחיי

אבנים גדולות
גבוהות, רחבות
עתיקות
שואבות.
עומדת מולן
מול אותן אבנים
עתיקות בשנים.
שם מול שרידי הבית
הלב בוכה.
בוכה על מה שהיה ולא ישוב
בוכה על מה שנמצא אך לא ביישוב
ומחכה, מחכה ששוב הוא ישוב לעבר
אל האור שכרגע בארץ נכר.
עד מתי ה' ?
הלב נקרע
בבקשה שיבוא
כי אנו כבר לא מצעים פשרה
העיניים נשואות למרומי האבנים
מחפשות נחמה ביינות העננים
עד שיבוא גואל העולמיים
שיר כותל

את/ה, 14 בדצמ׳, 23:22, נערכה
לפעמים מרגישה ריקנות
או מלאה באספנות
רוצה להרגיש מסופקת
אבל כעת לגמרי מסופקת
רוצה להיות מחוברת
אבל בפנים מרגישה מנותקת
היש היגיון למשחק הרגשות?
האם אני היחידה שמחפשת בנרות?
נסתי לברר
אך נסתי קצת יותר
האם לשפוך רגשותיי לאחר?
מה יחשבו עלי לאחר שאספר?
מוזרה?
צבועה?
או אולי קצת לא סגורה?
את מי אוכל לשתף בצרה?
ישבתי
חשבתי
נסוגתי
אך החלטתי
ניגשתי ושאלתי
הפנמתי ונרגעתי
אני לא מוזרה או צבועה
אני גם לא רעה או לא סגורה
זה קורה וזה טבעי
כן זה אמיתי
לפעמים זה פשוט כי…
לא בעניינים
ואולי זה הזמן לגדול
אז אל תפחדי לשאול
ואת דרכך תמשיכי לסלול