חגגתם לי כזה בקטנה, כי זה יצא בשבת.. והבטחת לי מתנה שכבר רציתי הרבה זמן
בקיצור היה נחמד.
מה שפחות נחמד – זה שלא משנה כמה אני גדולה, מאז כיתה י', שהייתה לי אז נפילה די גדולה ברוחניות, את עוקבת אחרי במיליון עיניים. ואם בהתחלה זה היה מעצבן, היום זה כבר ממש מעליב!!! אני במקום אחר!!!! ואת לא מבינה את זה.
אז נניח לקניות – את לא מוכנה שאצא לבד אלא רק עם חברות (מסוימות כמובן, שחפרת עליהם) ולתשרי – לא היה מה לדבר בכלל (הצעת לי לבוא איתך לכ"ב שבט, באמת תודה רבה, אני לא מעוניינת בבייביסיטר צמודה שם)
וכו' וכו'
אני יודעת שאז עשיתי משהו באמת לא לעניין… באמת שאני יודעת את זה!! וגם מתחרטת!! לא הבנתי הרבה דברים שאני כן מבינה היום.. ובאמת שהשתדלתי יותר מאז שתפסתי שזאת לא הדרך שאני רוצה בחיים
אבל את – לא עוזרת לי… כי את רק כל היום מפחדת שאני אעשה עוד משהו שטותי. ועוד משהו.. את כל היום רק מנסה לשמור עלי
ואת לא מבינה שני דברים:
א. הפחד לא יעזור אמא, אם אני ארצה מאוד – אז אני אעשה מתישהו ואיכשהו.
ב. הפחד שלך רק גורם לי להתעצבן ולהגיד בדווקא. בדווקא אני אעשה. אם את כל כך לא מאמינה לי.
הנס כאן שבאמת בגלל מה שהיה, היום אני פשוט רוצה להיות חסידית ולשמור הכל. הבנתי את זה באמת, נכון שלא תמיד רואים את זה, אבל אני בדרך. וגם אם אני מתעצבנת עלייך כי את מגבילה אותי והרצון לעשות בדווקא עולה, אני מזכירה לעצמי שאני עושה את זה בלי קשר אלייך.
ועדיין – הייתי נורא רוצה שתבואי ותגידי לי
אני מעריכה אותך
אני אוהבת אותך כמו שאת
אני סומכת עלייך שאת יודעת מה את עושה
קחי כסף ולכי לקנות לבד
יש לך טעם מעולה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
7 תגובות
ראשית מזל טוב לך!
ניכר ממכתבך שאת מבינה מאיפה מגיע ה"פחד" של אמא שלך..
רק תרשי לי להחליף את המילה פחד במילה- דאגה..
נראה כי אמא שלך מאד דואגת לך (ועושה את זה בדרך שנראית לה..) ולך זה כמובן מפריע..
אחרי שקצת שינית את ההסתכלות על היחס של אמא שלך אליה אולי תנסי לדבר איתה או לפחות לכתוב לה על כך?
נראה לי שאם היא תבין שאת מודעת לעצמך ורוצה להמשיך בדרך הטובה היא תוכל "לשחרר" קצת או "לדאוג" לך בדרך אחרת..
אני הייתי שמחה אם הבת שלי היתה משתפת אותי איך שלה לה שאראה גם את המבט שלה על הדברים..
וואו! אני כל כך מזדהה איתך! זה כמעט אותו סיפור חיים כמו שלי.. 😉
גמאני עשיתי שטויות בכיתה ט.. המון שטויות.. וכל מיני דברים לא טובים, אבל עם זאת, היו לי גבולות. לדוגמא, הייתי מרימה את החצאית כשיוצאת מהבית, אבל לא הולכת בשום אופן לראות סרט עם חברות או דברים כאלו.. כלומר כן הייתי עושה מלא דברים לא טובים, אבל היו לי גבולות שאותם לא עברתי לעולם…
ובכיתה י, השתנתי, ובאמת מעצמי, עברתי מהפך אדיר. והכל בא לי ממקום פנימי ואמיתי באמת. בלי שיאמרו לי, נטו כי הבנתי מה הדרך והחלטתי לחיות עם האמת.
אז אני עברתי שינוי, אבל אמא שלי לא..
וזה כל כך כואב ומציק, שהיא מעירה לי על כל מיני דברים, או לא מרשה לי ללכת לכל מיני דברים כי חושבת שאעשה דברים אחרים לא טובים.
וכאילו מה, מה, היא לא מבינה שאם הייתי רוצה לעשות דברים לא טובים, הייתי כבר מוצאת דרך לעשות את זה?! היא לא מבינה שכשהיא מגבילה אותי בכל מיני דברים, ומעירה לי, היא גורמת לי לעשות דווקא?! היא לא מבינה שבהערות שלה היא רק פוגעת, היא לא משפרת, היא רק גורמת לחשוב ש:אם היא חושבת שאני באמת כזאת שאעשה כך וכך, אז אני אעשה אתזה דווקא, אפילו שמלכתחילה בכלל לא חלמתי לעשות זאת.
מתי היא כבר תבין, שבהערות שלה ובהגבלות שלה, היא לא עוזרת, היא רק מזיקה! אם הייתי רוצה, יש לי מליון ואחת אפשרויות אחרות לעשות דברים לא טובים, ולא יעזור לה כלום. אבל אני לא רוצה, אני לא במקום הזה! אז שתפסיק כבר להמשיך להתנהג אלי כאילו אני עדיין באותו מקום שהייתי בו בכיתה ט! וזה לא שהיא לא מודעת לשינוי שעברתי, ממש לא. היא מודעת אליו מאוד, ועד לפרטי פרטים, את כל השלבים שעברתי, היא היתה מודעת אליהם. וכשהיא בכל זאת מעירה, ומגבילה, זה רק גורם לי לעשות בדווקא. ואז, היא בעצם גורמת למה שהיא מנסה למנוע- לקרות..
ניראלי שאין כ"כ מה לעשות עם זה.. אבל זה מעודד לדעת שאני לא לבד, שיש עוד מתמודדות.. זה מרגיש שזה משהו שיעבור.. כי אני לא היחידה במערכה הזו..
הי ממש תודה!! באמת נחמד לדעת שיש עוד מישהי באותה סירה…
ממש מעניין אותי אם הירידה שלך נמשכה כל
כיתה ט'? ומתי אמא שלך שמה לב לזה? כי אצלי זה היה בעיקר חצי שנה אחרי זה הייתי כבר במגמה להעלות
היי
הירידה שלי היתה בהדרגה.. זה התחיל מגיל ההתבגרות.. כיתה ז כזה.. וכיתה ט זה היה ממש השיא.. אמא שלי שמה לב לזה מיד כשזה התחיל, היא שמה לב לכל דבר שקורה אצלי, ומודעת לכל דבר, הירידה שלי היתה ממש נוראית, ובכיתה י באיזור חנוכה כזה תפסתי את עצמי ועליתי…
אל תפחדי לדבר עם אמא שלך על הכככלללל!
תוכן המכתב:: אני ממש יכולה להבין אותך ואת התסכול שלך גם לי זה מבאס כשהרגשתי שלא סומכים עליי ופוקחים עליי 7 עיניים כאילו אני בכיתה א׳..(טוב אולי הגזמתי) אבל את זה באמת לא פייר. נראה לי תפני לאמא שלך בקטע הכי בוגר ותסבירי לה מה את מרגישה. תסבירי לה שאת כבר לא ילדה קטנה, שאת מודעת לעצמך ולמעשים שלך וגם להשלכות שלהם, שאת רוצה יותר עצמאות, שאת רוצה שהיא תסמוך עלייך יותר, בקיצר אל תפחדי להגיד לה הכל, גם אם את אומרת לעצמך שחבל על המאמץ והיא לא תבין, לפחות תנסי זה בטוח לא יזיק וסיכויים גדולים שזה יעזור. משתתפת איתך בהרגשה המתסכלת שלך ומקווה בשבילך שתצליחי לפתור את זה ?
וואו ככ מהלב
מעריכה אותך ככ שהחלטת לעלות ולתפוס תעצמך..
כי הרבה יותר קל לזרום ולשחרר
להחליט להיות ילדה טובה זה דורש לעמוד על המשמר כללל הזמן
וזה עוד יותר קשה כשאת היית במקום שנראה כיפי וזורם וכיף ליפול לפעמים..
קיצר-מצדיעה לך!!!
אני רוצה לומר לך שאני קוראת את מה שכתבת ועומדות לי דמעות בעיניים.. אני כל כך מזדהה!!! ואת פשוט כותבת מדהיםםם מדהיםם מדהיםםם!
כל הכבוד לך שאת כזאת גיבורה ומסוגלת לעמוד במצב דו כיווני – מצד אחד להאמין בעצמך ולשמור את עצמך חזקה בדרך הנכונה , ומנגד לא להאמין בפחדים של אמא שלך ולא לתת לזה להפיל אותך וגם לדעת לשתוק ולכבד אל אף ההתייחסות הבאמת לא נעימה הזאת… את ממש גבורה אמיתית! גם לי היה תקופה בה הרגשתי שאמא שלי עוקבת אחרי ובודקת אותי. זה היה מאוד לא נעים ומעליב כמו שאמרת.. זה גורם לך להרגיש שלא סומכים עליך, שאתה בנאדם שמועד ליפול בכל רגע וצריך לשמור עליו ואף אחד לא רוצה להרגיש ככה. אמרתי לעצמי באותה תקופה שאימי עושה אתזה בלי כוונה והכי מדאגה ומאהבה שיש , והיא פשוט לא יודעת שזה כל כך קשה עבורי הצורה הזאת. אבל יום אחד החלטתי שאני יגיד משו , וכל פעם שהרגשתי שאמא שלי בודקת אותי אמרתי לה בכבוד : "אמא, ישלך בת נפלאה, חסידית, שרוצה לעשות את רצון ה'. את יכולה לסמוך עליה. אל תדאגי אימושש" ופתאום היא ענתה לי: "נכון אני רואה כמה את משתדלת, אני גאה בך" וכך לאט לאט היחס הזה הלך ופחת.. לפעמים כשאומרים משו בצורה מכבדת ובעקיפין דברים מסתדרים, לפעמים צריך עוד פעם ועוד פעם כדי להכניס לראש של אמא שהיא יכולה להיות רגועה אבל אל תדאגי יום יבוא וזה יפסיק, זה לא ישאר כך לכל החיים..
גאה בך על היכולת לשתף, על ההתמודדות הבאמת לא פשוטה ועל הכתיבה המטריפה שלך שגרמה לי לדמעות!!!
תמשיכי להיות גיבורה… מעריכה!