מה נסגר עם ה'מציאות' הזו?
ל"ג בעומר. תשפ"ב.
זה היה, זה עבר, והנשימה עדיין באפי.
כמה מפליא.
הדמעות עוד לא יבשו, העיניים טרוטות משנה חסרת שינה, והנה נסגר מעגל ראשון. שנה שלימה עברה. מעוברת ומלאה.
ובונם עדיין לא כאן.
מה זה יותר, מזעזע או הזוי?
אני עוד עסוקה בלהבין שדוד-שלי-נפטר-באסון-…
אבל העולם כבר התקדם ל'הסקת מסקנות'.
יותר גרוע, אנשים כבר זועמים על לקחים שגויים שהופקו וזועקים לשינוי נוסף.
איזה לקח? מסקנה? שינוי?
משהו קרה פה בכלל?
לא הבנתי!!!!
לא מבינה.
לא אבין…
אבל ברצינות, אני לא קולטת לאן כולם רצים? שכחתם מאחורה את בונם, במירון… שכחתם את שמחה. את השמחה. שלי…
אוי אוי מה אתם ממשיכים לכם לוועדות והחלטות? חכו, תנו לי לעכל.
מה אתם קוברים את אברך המשי הזה תחת תלולית עפר גבוהה? איך הוא יצליח לצאת משם??? שמישהו ישאר לעזור לו, בבקשה!
ושוב פעם מגיעים האנשים האלה, שנראים טובים, אבל עושים מעשים הזויים ורעים! הם מניחים מעל תלולית העפר, מצבת שיש כבדה, ואני לא מבינה, איך בונם הרזה והצנום יצליח להרים את המשקל העצום הזה? רחמנות יהודים יקרים, די להתעללות, בבקשה תפסיקו ותנו לו לחזור אלינו..!
שיש לבן חרוט באותיות שחורות, אבלות. מלאות יגון ועצב אינסופי.
כתוב שם שמחה בונם, אבל יש הרבה שמחה בונם בעולם, הרבה הרבה. כנראה בטעות, מתוך בילבול הניחו את זה על המקום שבו בונם שלנו ישן קצת ונח.
נכון שהוא רק נח קמעה, ותיכף ישוב לעבודת חייו, ללימוד התורה, להתעלות במדרגות החסידות..?
נכון שהוא בקרוב קם ומתעורר?
חוזר להיות דוד שלי, חוזר להיות אבא, ובן, ובעל, ואח, וחבר, וכל מה שהוא היה תמיד?!
נכון??
תגידו לי כבר שכן!!!
ואם זה נכון, אז למה שוב ושוב אנחנו לא מסתפקים במצבת השיש העצומה שהנחתנו עליו, ומוסיפים לו עוד ועוד אבנים בכל ביקור מביקורינו התכופים אצלו? למה להכביד?..
אוף, תעזבו אותו, את שמחה בונם החסיד שלנו, תעזבו כבר, תנו לו לקום ברוגע.. אוף כבר איתכם.
עולם שמאמין לשקר הזה, איזו בדיחה נוראית.
למה שבונם בכלל יפטר? דברים כאלה לא קורים במציאות, זה רק בסיפורים העצובים, במודעות הגדולות. לא אצלנו במשפחה, לא קרוב ללב..!
אוף, אם זה שקר כל כך נורא, אז למה כבר שנה שאני חושבת עליו יום יום? שאני מזדעזעת מכל מילה שריח מירון או ר' שמעון נודף ממנה? קופצת מכל גפרור או אש, ואפילו השם 'דב' מזכיר שביל מסוים מאוד…
כבר שנה שאני מסתובבת בין הסיפורים, חיה את השכול והקושי של כולם.
כואבת אותו, או שלא תמיד, אבל הוא בכל מצב נוכח שם, וקיים.
איך זה שהשקר הגלותי הזה משתלט לי על החיים, וחוצה אותם לשניים. לפני מירון, ואחרי.
הלוואי ותפסק כבר מסכת השקרים וההעלמות האלו, ותתגלה האמת. זו שתמיד הייתה פה, והאירה גם כשלא ראינו אותה.
היא תתגלה בעדינות אצילית, תחייך אותנו ותרפא שברים.
תספר בחן, שרק חיכתה לנו מתחת לאף שנפתח את עינינו ונראה אותה.
הו, איזו אמת טהורה היא, איזו זכה ונעימה.
הו, הכמיהה, לטוב והיושר הזה, ציפיה מתוקה לחוויה קדושה ופנימית.
באשעפער, אנחנו עייפים מהגלות המר, אנו רוצים משיח עכשיו!
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
18 תגובות
אוףףף זה עצוב וכואב
ואני מסכימה לומר לך- כן
כבר זה יקרה! הגאולה תבוא… בהצלחה יקרה
ד-ו-ד ש-ל-ך?!
אוףףף זה כול כך עצוב?
והכי עצוב לי זה שכמעט כבר שכחנו מהם שהם לא כול יום אצלנו בלב…
שנה שלמה,
שבסופה אני יכולה לספור על כף יד אחת כמה פעמים אמרתי את המילה 'מירון', וכמה כתבתי אותה.
ל"ג בעומר הצלחתי לומר קצת יותר, אך גם – רק כשהייתי חייבת…
וכשחזרתי לשם שוב, בפעם הראשונה בדיוק – שלושה עשר חודשים אחר כך, -אחרי הפסקה של שנה שלמה, מעוברת- הבנתי.
מעיין הדמעות יירטב ויתייבש, ושוב יוצף. הוא ימשיך לעבור שינויים ותהפוכות.
אך הגאולה היא זו שתביא לכאן את השחרור האמיתי.
וברגע שאפשרתי לעצמי גאולה פרטית שלי, אחרי כ"כ הרבה זמן בו נמנעתי מטיולים, ארועים, וביקורים, רק כי היו באזור מירון,
בשעות האלה, בהם הייתי שם, לפני שבוע וחצי (!! כ"כ קצת, אלוקים) – גיליתי, שאני מסוגלת כבר לומר את המילה 'מירון', בלי להלחם עם עצמי דקות ארוכות טרם תעבור היא את ביקורת הלב ותצא, ובלי שתשרוף לי הלשון שעות רבות לאחר מכן..,
גיליתי, שאיני שוב רועדת מהמחשב על החזרה לאיזור העיר ההיא,
איני שוב מזדעזעת ונחרדת מתמונה של חובשים ופרמדיקים בכתום, וכן, אני לא נבהלת מהמחשבה שאולי אבוא לשם שוב…
ברגע שהבאתי והקציתי בנפשי מקום לריפוי, או אז הגיעה הגאולה שלי,
מהזכרונות, המשא שסחתי על כתפיי כל כך הרבה זמן. ואני, כה קטונתי, היא יכולתי לסחוב משא זה לבדי כמעט שנה תמימה?
נכון, החזרה לשם לא היתה קלה, פיזית ונפשית.
אבל שחררתי, אף כי לא לגמרי, עדיין זהו שינוי עצום בתפיסה ובמחשבה.
לנצח ירעד ליבי כשאשמע את קולו הטהור של שרגי ז"ל, המבקש בכל ליבו "חמול על עמך", לעד אתרגש שוב, כשאבוא למירון.
דברים מסוימים יציפו לי הכל, ויהיו עוד עיתים ורגעים קשים.
אך בנפש שלי משא כבד, -גם אם לא מלא-, שוחרר, יצא לגאולת עולם.
ואני בטוחה, שאם הקב"ה ראה איך הצלחתי, ושחררתי,
הוא יגאל את כולנו בקרוב, יחד עם כולם, ועם דוד שלך היקר.
אמן! איזו מרגשת שאת, תהליך מטורף תיארת פה.. ובאמת, הכל מתנקז לבקשה הנצחית- גאולה!!!
אימאא אני בוכה
וחוצמיזה את ממש מוכשרת
ואו ואו עצוב מאוד!!
השם בבקשה תיגאל אותנו מצרותינו במהרה בימינו אמן!
תמשיכי להתחזק אוהבת!
וואיי, אני לא יודעת מה להגיב מול כאב חשוף שכזה.
אז שולית לך הערכה כנה ותפילה- שבקרוב בקרוב כל עם ישראל לא ידע עוד צער וכאב.
❤
כואב לי פיזית… באמת
יודעת שאני לא שכחתי, שאפילו שלא הכרתי אף אחד שם באופן אישי שורף לי הלב כל פעם שמדברים על אסון… אז לקרוא את הדברים שכתבת… מהמקום שאת מכירה… אבל עם אמונה כזו תמימה וטהורה, בעדינות כזו ובתפילה שאין לי עוד מילים- חוץ משאני מצטרפת.
מהשם אני מבינה שדוד שלך חסיד גור.
אפשר שאלה אישית? בתור חבדניקית למשפחה מורחבת של חסידי גור ורק חסידי גור (והמ"י) (אבא שלי נהיה חבדניק אחרי החתונה, אימא שלי אחריו)
זה נשמע שאתם ממש בקשר, (איתו כאילו, היה) ועם המשפחה שלו.
את יכולה למצוא את עצמך לפעמים מובלת לשיח שאת לא מסוגלת לנהל או להשתתף בו (דעות, הווי, סגנון, פוליטיקה)?
איך את מצליחה לשמור על קשר קרוב ברמה שהוא יהיה ממש חשוב (אולי חשוב זו לא מילה מתאימה) לך שלכאורה יש לכם דעות מאוד סותרות? (ואני אוסיף קצת בתמיהה, הוא דוד שלך, בדגש על דוד ולא דודה. זה לא מפריע לו? כי אצלינו ממש כן….ברמה שדודים שלי לא יהיו בבית של סבתא שלי כשיש שם בנות, בקושי אחיות שלהם כלומר דודות שלי..)
מודעת שגלשתי מהנושא ואלי זה לא המקום אבל זה ממש בער לי….
אוי את חמודה, מצחיק לראות תגובה שפשוט מבינה כל כך,. כבר חשבתי שאף פעם לא אמצא מזדהות לעניין.
באופן כללי,לא יודעת אם זה להתכתבות באתר, אבל אני מוכנה לנסות.
– אני יכולה למצוא את עצמי סותמת את הפה חזק חזק בשיח או דיון ויודעת שאני פשוט לא רוצה להגיע לשם. זה בקשר לדעות ופוליטיקה. בקשר להווי, דווקא זורם יותר, כי אני עצמי נהייתי חבדניקית, אז מאוד מכירה את העולם שלהן, וגם לפעמים חושפת אותן לשלי. כבר הספקתי לחפור להן על תשרי הלוך וחזור, ואם אני אצלם באיזור של תאריך חסידי- גם עליו הן מקבלות שיחה או שתיים. אנחנו נהנות יחד, מעניין לנו ויש הרבה נושאי שיחה, אבל יכול להיות שזה פשוט כי אני באה מעולם שלהן, ולא נולדתי בחב"ד כמוך…
– הדעות שלנו מאוד לא סותרות. לכולנו יש תורה קדושה אחת, אלוקים גדול שהוא אבא גם שלי וגם שלו וגם שלך, וכולנו מקושרים לצדיק. גם אם כל אחד לצדיק אחר.. (למרות שתכלס כל יהודי הוא חבדניק ?). באופן ספציפי על גור, הם בין החסידויות שבמהלך ההיסטוריה היו להם הרבה מאוד קשרים טובים עם חב"ד. אם זה הרב'ה הנוכחי (שליט"א), ואבא שלו (הלב שמחה) ששניהם ביקרו אצל הרבי והרבי כיבד אותם מאוד. ואם זה הרבי הקודם (הפני מנחם) שהתכתב עם רבי וגם שם הרבי כיבדו. גור תמכו מאוד בחב"ד כאשר הייתה קבוצה שהעזה לדבר נגד הרבי, ואירגנו כנס תמיכה ומחאה על המילים שנאמרו נגדו. אם המשפחה שלי הייתה ליטאית, מסתומא היה לי קשה הרבה יותר מבחינת הדעות הסותרות. אבל כשמדובר בקהילה חסידית, ועוד כזו שיש לה קשרים חמים עם חב"ד, זה פשוט הרבה יותר.
-הוא דוד שלי, ולא דודה. וזה מפריע אוהו… כבחור הוא ממש לא דיבר איתי, וככה גם הדודים הצעירים יותר שלי, הבחורים. (לא מדברת על בני דודים שפשוט לא נמצאים באותו בית אם יש שם בת דודה). אחרי החתונה, הוא כן דיבר, אבל בקטנה ממש. אני זוכרת שתי סיפורים של שיחות, אבל בלי קשר עין… הקשר שלי איתו היה כמעט לא קיים, אבל הדברים הקטנים האלה שתיארתי הם מבחינתי שיאים של התרגשות ואהבה. נכון, לא דיברתי איתו שום שיחה משמעותית בחיי, אבל הוא דוד שלי, זה קשר דם. אנחנו משפחה צעירה ומאוד מגובשת, אני הנכדה הגדולה… זה מרגיש כאילו חלק ממני כבר לא פה, אפילו שלא הכרתי את החלק הזה לעומק.
דווקא בהקשר לחוסר קשר עם הדודים, זה תמיד הציק לי, ואחרי הפטירה של בונם עוד יותר, כי הבנתי מה הפסדתי. אבל אני יודעת שזה פשוט לא בשליטתי, ושמחה בשביל הדודים שלי שהם מצליחים לעבוד את השם בדרכם…
זהו, די חפרתי. מקווה שהצלחתי להתבטא טוב ולפרט כמה שאפשר במסגרת הבמה הציבורית הזו… בהצלחה אחות, עם כל הקשרים וההתמודדויות המשפחתיות, מבטיחה לך שאת במקום הנכון, ומזדהה כנראה עם הרבה מהן:)
די, העיקר שיבוא כבר משיח! הוא יגאל את כולנו, חסידות חב"ד, חסידי גור, אלו שבאמצע, ואת כל היהודים הטהורים. משיח נאו!!!!
יוסיף דעת יוסיף מכאוב. את אומרת לי קשרים חמים עם הקהילה החבדית.
נכון שגדלתי והתחנכתי על ברכיי חסידות חבד, אבל ההווי, והרוח….מין סגנון חשיבה שלא עוזב. למדתי בגור עד לגיל דיי משמעותי, ומאז שעברתי לחבד גם הסגנון חשיבה שלי השתנה מאוד.
מזדהה עם לסגור את הפה. ממש.
והטיסות.. זה ברור להם. כמו (לא כמו;) שיש להם "נסיעה"(בסגול) לחג, לנו יש תשרי. ולא רק, ב"ה;) ואם סבא שלי קצת פחד מהעובדה שהתחלנו לטוס לבד ללא הורים, הוא יודע שאני אחזור שונה לגמרי ורק זה יהיה שווה.
וואו, אמן! ובהצלחה גם לך!;)
חח הנסיעה… עוד מישהי מכירה את המושג הזה?..
הם חושבים שזה כמו תשרי, אבל כל כך לא! אחרי תשרי שעבר, הסברתי לדודות שלי בדיוק למה ראש השנה עד יום כיפור בירושלים, זה לא תשרי אצל הרבי.. עם כל הכבוד, הבדל של שמים וארץ!
היית תשרי פעם? אני מתשרי חזרתי פשוט חבדניקית סופית:)
הייתי ולא רק פעם ברוך ה';)
קצת הרבה יותר מפעם.
#אני מתשרי חזרתי פשוט חבדניקית סופית;) – עם כל זה שזה ישמע מוזר, עושה לי טוב לשמוע את זה. הרגע הזה שאת מגיעה למקום השלם עם עצמך (הוא לא מושלם, זה נכון, אבל הוא שלם), שאת סגורה על הדרך שלך ושום גדר שבעולם שתשבי עליה או תעברי לידה או תנסי לעבור עליה לא תזיז אותך מזה – הוא רגע מאוד יפה.
חח מצחיק לקרוא אתכן.. בתור אחת שמכירה את הסיטואציה מקרוב;)
וכן, כמו שאמרתן, משתדלים להמנע משיחות סביב פוליטיקה וכזה חחח
חמוד (ונדיר, והזוי) למצוא באתר חבדי שרשור סביב כזה נושא…
מי ידע שכל כך הרבה 'גוריות' מסתובבות להן בחב"ד..?
נראה לי שצריך לפתוח קבוצת תמיכה..??
פעם ראשונה שבכיתי מפוסט…
פנקס, אני איתך לגמרי
משיח הרגע
איזה עצוב…..
וגם ממש עצוב שכביכול אנחנו לא חיים את הכאב הזה יומיום…
מבינה אותך לגמרי גם לי נפטר דוד.. 🙁
לפני שנתיים כבר.
הכאב עדיין משהו קבוע שאני נושאת בליבי. והבדודה הקטנה שלי, שהציור שהיא ציירה לאבא כשהוא יחזור מהבית רפואה עדיין תלוי על המקרר, מאיפה שהיא תבין למה אחים שלה זעקו שנה שלימה קדיש בקול של ילד בן עשר ושלוש עשרה וחמש עשרה סה"כ… מאיפה שהיא תבין למה הובילו את אבא במיטה, ולא ראו אותו, והיה זום, וכולם כולם בכו, והבכי התגבר כשהבנים אמרו קדיש. ולמה שמו על אבא כזה אבן כבד, זה כבד לא. ולמה אבא החזק לא קם מהמקום הזה שהכניסו אותו וחוזר הביתה וממשיך לחייך לכולם עם החיוך השופע, הלב הכחם והגומות המהממות שכל המשפחה קיבלה בירושה… וגמני לא מבינה למה ככה??? אבל אסור לשאול למה. למדתי את זה לפני שנתיים. קלטתי את זה שוב לפני שנה ביארצייט. והשנה ביארצייט שוב. ומקווה ששנה הבאה אקלוט את זה בכך שדוד — היקר יעמוד לידי או ישב, וילמד אותי את תורתו הקדושה של הקב"ה, ויחייך אליי וגומותיו יזרחו, ואוכל שוב להגיד לבני דודיי אבא ואימא שלכם בלי להיתקע באמצע המילה, לקלוט שאם אומר זאת, זה ייספר כפליטת פה עצובה וכואבת. ודוד — היקר יוכל ללמוד עם חתנו שטרם פגש, לראות את ביתו עם מטפחת, ולראות את — נכדו החמודי שקרוי על שמו..יאללה משיח איפה אתה כברררר????? שיהיה לע"נ הדוד של פנקס עם נקודות, דודי שלי, וכל שאר אלה שעזבו וחייבים חייבים כבר לחזור… משיח נאו. שתהיה תחיית המתים במהירה בימינו אמןןןןןן
…
כואב ככ!